אם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.
בימים אלה מלאו 80 שנה להטלת פצצות הגרעין על יפן, שהביאו לכניעתה. הסרט דוד יעקב והפצצה שבאתר, עוסק בג׳ק, אחד המדענים שסייעו בייצור הפצצה.
הסרט נעשה על ידי אחיינו, טים. גיבור הסרט תמיד היה פשוט ״הדוד ג׳ק״, אדם צנוע ומאופק, שמעולם לא דיבר על עברו. טים מקלף את העבר בסבלנות ויסודיות ומגלה איך הפך הסטודנט המצטיין לחבר בצוותים הסודיים של פרויקט מנהטן.
ממדי ההרס והחורבן היו עצומים. בכתבה הבאה תוכלו לראות תמונות ולקרוא עדויות של ניצולים ושל אנשים שעוסקים עד היום באיתור חלקי גופות. אלפים מתו ביסורים, מכוויות ומסרטן, אחרי שנחשפו לחום העצום ולחומרים הרדיואקטיביים.
מדוע בחרה ארצות הברית בהטלת פצצות גרעיניות על פני פלישה קרקעית ליפן
ויכוח היסטורי מתנהל עד עצם היום הזה על הצידוק המוסרי והאסטרטגי של הטלת הפצצה. על פי אחת הסברות, האמריקאים הגיעו למסקנה שהיפנים יילחמו עד מוות, עד אחרון האזרחים, כולל ילדים וזקנים.
שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש נובמבר / 2021.
האיגרת המשודרת
עברנו למתכונת חדשה, של איגרת בשידור חי, כולל דיון עם הצופים. לכל מי שהחמיץ, תוכלו לצפות כאן באיגרת.
מה באיגרת הפעם?
אדם וסביבה
ועידות אקלים כמו זו שהתקיימה בנובמבר 2021 מזמנת לנו הרבה מחזות אימים כרצפים מהירים של שטפונות, רעידות אדמה, הצפות ושריפות, כולם עם קול רועם ברקע שדוחק בנו לעשות מעשה כי אין זמן.
הפחדה היא ענין שוחק. היא גם גורמת לאנשים ״לסגור מדפים״ ולהיאטם למסר. אז במקום עוד סרט הפחדה, קבלו סרט אתסטי, אמנותי ופואטי, העוסק בקשר שבין אדם וסביבה: פתלתל, על נהר הירקון ומקומו בישראליות.
באתר הספריות הציבוריות.
באתר האקדמיה
אנרגיה גרעינית בטוחה
בנובמבר 1952 קיימה ארצות הברית ניסוי ראשון בפצצת מימן. אי אפשר היה להטיס אותה בשל גודלה, אז היא פוצצה על האדמה. המקום שנבחר היה אחד מהאיי מרשל הזעירים. האי נהרס כליל בפיצוץ ונוצר שם מכתש ענק. פטריית העשן טיפסה בהדרגה עד לגובה 161 ק״מ ואניות ששטו במרחק 56 ק״מ קיבלו מטח של אלמוגים ספוגי נשורת גרעינית. הכל הוסרט והוצג לנשיא אייזנהואר, בתוספת מוסיקה של ריכרד ואגנר. אכן, מפגן של עוצמה. תאונות בכורים גרעיניים שאירעו בשנים שחלפו כמו בפוקושימה ובצ׳רנוביל יצרו בציבור אימה משתקת והתנגדות מוחלטת לאנרגיה גרעינית.
מפתיע לגלות אם כן, שקיימת אנרגיה גרעינית בטוחה. היא מבוססת על היסוד ת׳וריום. היא לא הגיעה לכלל מימוש מסיבות פוליטיות: כי אי אפשר להרכיכ ממנה פצצה. העובדה המדהימה הזו והתקווה שטומן בחובו השיוש בתו׳ריום, כמענה לעולם מזוהם, מסורת בסרט תוריום.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה
הסוד של קהילת שובו בנים
קהילת ובו בנים של אלער ברלנד נמצאת כעת (נובמבר 2021) בכותרות, נוכח מה שנראה אולי כפענוח מעשי היעלמות, שהתבררו ככל הנראה כרציחות, שהתרחשו בשנות ה - 80׳. הסרט רב הנסתר, שנעשה עוד לפני התפוצצות הגילויים האחרונים, ביצע תחקיר מעמיק משל עצמו, כזה שהמשטרה למעשה היתה צריכה לבצע בעצמה. הוא כולל עדויות, אילוסטרציות ושחזורים ונצפה בנשימה עצורה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה
הערה: הסרט זמין חינם גם למי שאין להם מנוי
הצהרת בלפור וראשית ימי המדינה
נובמבר הוא החודש בו מציינים את הצהרת בלפור. הצהרה של ממשלת הוד מלכותה, המכירה לראשונה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. ההצהרה נתפסת כנקודת מפנה, גם אם סמלית, שכן יחלפו עוד שנים עד שתוקם המדינה. מספר סרטים מתארים את ימי הקמת המדינה, רובם מנקודת המבט של המאבק והמלחמה: בובל׳ה - על יחידת הפרשים של צה״ל, 50 שנות הגנה, שערכו בעיקר ארכיוני, בן גוריון זוכר, שצולם שנה לפני פטירתו של דוד בן גוריון והיה גנוז במשך שנים ודודו, שעוסק בדמותו של האיש עליו נכתב השיר המפורסם, שנפל בגבורה בקרב העקוב מדם על נבי יושע. סצנה מדודו תוכלו לראות באיגרת המשודרת.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה
מה מרגישות חיות
בחודש נובמבר 1957 שוגרה הכלבה לייקה לחלל על ידי הסובייטים ובכך היתה ליצור החי הראשון שהקיף את כדור הארץ. היא לא שרדה, אך הפכה לגיבורה ופסלים הוקמו לכובדה והוצאו בולים לזיכרה. רק אחרי שנים התגלה כי הסובייטים הרעילו את המזון שלה והיא מתה שעות ספורות אחרי ההמראה. הם ידעו שאין להם דרך להחזיר אותה לכדור הארץ בביטחה והעדיפו לסיים את חייה בהקדם.
למרות שכלבים רבים אומנו למשימה, לייקה אותרה ברחוב מספר ימים לפני השיגור, ככלבה משוטטת. יופיה משך את אנשי הצוות ומכיוון שכל הענין היה ממילא יחצ״ני, היא נבחרה ״לדגמן״.
אז מה מרגישות חיות?
זהו נושא הסרט בשם זה. מתברר שמינעד הרגשות שלהם גדול ומפתיע ואינו רק מה שאנחנו מכנים ״חייתי״. מחקרים מראים שיש להם אפילו חוש צדק ותחושת קיפוח המבוססת על אי שוויון. סרט מרתק, הכולל תיאור מחקרים המסבירים איך המדענים הגיעו למסקנות אלו.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה
צפו באיגרת המשודרת
מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.
אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.