הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.
חשוב להן לקבל לגיטימציה למה שהן עושות והן אינן פורשות מהחברה הזו בטריקת דלת (כמו למשל בסוררת של ענת צוריה).
העבודה על הסרט מתחילה ברוממות רוח מאוד גדולה, כמעט בתחושת אופוריה. אחר כך, כמו בכל סיפור טוב, מגיעות ההסתבכויות, אבל למה לקלקל את ההפתעה?...
כבר בתחילתו של הסרט מצהירה רוחמה, הבמאית והתסריטאית באזני מרלין ווניג, חוזרת בתשובה העוסקת בעצמה בקולנוע ותיאטרון, שהיא רוצה להעביר את האמירה שלה, גם אם הקהל אינו מוכן לה. זוהי אמירה שמעזה לגעת במתח שבין בנות לאמהות ומסרבת להנציח את האידאל של הציות והשאיפה להשביע רצון בכל מחיר של הילדה את אימה. כמובן, מסייגת רוחמה את עצמה, אני אבקש את כל האישורים הכרחיים. מרלין, בלי להתבלבל לרגע, אומרת לה "בודאי, זה אל"ף בית של יצירה," [לעבור דרך ועדות של רבנים ולקבל את אישורם לתסריט].
ראיתי את הסצנה פעמיים כדי להיות בטוח שמה שראיתי היה נכון. יותר מכל הפתיעה אותי השלווה בה הסכימו הדוברות זו עם זו. אחר כך פניתי לויקיפדיה כדי לוודא שמה שראיתי הוא אכן מה שחשבתי שהוא: אוקסימורון.
ואכן - "מבע לשוני המורכב משני מרכיבים הסותרים זה את זה." חז"ל אפילו נתנו לזה את השם הארמי הקולע תרתי דסתרי. לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. יצירה ופיקוח.
ואם יש משהו שמעביר את הדילמה בה חיות ונושמות ולמרות הכל - יוצרות גיבורות הסרט, היא מקופלת בפרדוקס הזה.
צפיה בסרט
טריילר: