קיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.
כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]
בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.
הסיפור
טספלדט, ג'ון וקסנש הגיעו לישראל לבד בגיל 15 לערך, ללא משפחותיהם. אחרי שהייה במרכז הפליטים, התמזל מזלם והם זכו לכמה שנים של שקט ואולי כרטיס כניסה לחיים בישראל: בית הספר כדורי מקבל 20 כמוהם כל שנה, לוקח אחריות על הוראת העברית שלהם ומשלב אותם בלימודי תיכון, בשאיפה עד הבאתם לבגרות מלאה.
את הסרט הם מתחילים בראיונות בשפת אימם, בהדרגה השיחות איתם עוברות לעברית. אולי הדבר נעשה בכוונה, אולי קרה באופן טבעי, אך אין ספק כי העברית שהולכת וקולחת מהם עם התקדמות הסרט מעידה יותר מכל על היטמעותם בישראל.
קסנש מנסה להתקבל למגמה ביולוגית וחולמת בעתיד ללמוד רפואה. ג'ון אובחן כבעל כשרון אתלטי נדיר, הוא קוטף מדליות ריצה בקלילות ומאמן אתלטיקה בכיר מפציר בו להקדיש זמן ומאמצים כדי להפוך לאצן מקצועי. טספלדט מתרכז בלימודים ושואף להתקבל למכללה הצבאית להנדסאים (שנת י"ג-י"ד), כדי שיוכל להבטיח את דרכו לצה"ל ומשם לאזרחות ישראלית.
כולם רואים כמודל את אבי בארי, ש"עשה את זה" ומסיים קורס קצינים בצה"ל - מכאן גם שם הסרט. את הישראליות כבר איש לא ייקח ממנו. אבי הוא דמות משנית בסרט. מדברים עליו, רואים אותו פעם אחת בלבד, אבל המודל שהוא משמש ברור. בסצנה מעוררת חיוך רואים את ג'ון וטספלדט מתבוננים בכתבה על אבי, שהודפסה ונתלתה על הקיר, בה מסופר סיפורו והפיכתו מפליט חסר מעמד לקצין בצה"ל. "אנחנו יותר טובים ממנו" אומר ג'ון בשכנוע עצמי.
לא קל להם, לאיש מהם. קסנש מתקשה בלימודי הביולוגיה, מבקשת להיבחן בעל פה, מה שלא ניתן לה והיא כושלת, חוששת מהבגרות. היא משוכנעת שהיא יודעת את החומר.
ג'ון מבובל: האם להשקיע בריצה ולפתח קריירה שאולי תוביל אותו למלגה במכללות בארה"ב, כפי שמבטיח לו מאמנו, או להתרכז בלימודים ולהגדיל את סיכוייו להתגייס לצה"ל בעקבות כך. טספלדט משליך יהבו על הצטינתו בלימודים, אולם מנהל המכללה הצבאית אומר לו חד וחלק: אם לא תסדיר את האזרחות שלך, לא נוכל לקבל אותך.
ומעל כל אלה מרחפת כמובן שאלת היחס לפליטים ושאלת ההגדרה של עשרות אלפי השוהים מאפריקה בישראל. הסרט נמנע מלהיות פלקטי ובזה כוחו. קל לראות בו מצד אחד כתב אישום כנגד ישראל, כאילו נאמר בין השורות "תראו אילו חבר'ה נהדרים ואילו סיפורים כואבים. ואותם אתם רוצים לגרש?"
אבל הסרט נותן גם במה מכובדת לקולות אחרים, שמראים את המורכבות של הבעיה, ביניהם של חיים הכט, שאומר לטספלדט בצורה ישירה ופשוטה: "אני רוצה לעזור לך, אבל ברור לך שלא נוכל לקלוט את כל הפליטים מאפריקה." טספלדט מבין זאת. לא רק שהוא מבין זאת, הוא גם אומר זאת בקולו בסוף הסרט: המדינה הזאת קטנה מכדי שתוכל לקלוט את כל הפליטים מאפריקה. הוא גם מעלה פתרונות משלו, שמעלים חיוך בנאיביות שלהם (שישראל תפנה לעולם בבקשת עזרה בקליטת פליטים), אבל זה כבר מעבר לטווח הסרט וטוב שכך.
במאית: ענבל שפרינצק | מפיק ותסריטאי שותף: נועם פנחס.