הלו, יש שם מישהו?

 אהבה כסף משבר

אתר הסרטים הזה החל כתחביב ב - 2013 והפך להיות פלטפורמה ועיסוק מרכזי ב - 2017.  עוד שנה וחצי עברו בחיפוש אחר המודל הנכון. כיום קהל היעד המרכזי הוא ספריות: ציבוריות ואקדמיות, המחוברים במנוי. זאת לצד יחידים, המתענינים בסרטים שיש לאתר הזה להציע ושואלים סרטים על בסיס חד פעמי. ומה הם הסרטים האלה? - קולנוע עצמאי, סרטים מעוררי מחשבה, שוברי מוסכמות, מאירים צדדים מוכרים פחות, סרטים המיועדים לאנשים סקרנים, עם תוכן שהוא פחות מבדר ויותר מלמד. סרטים שיש צורך בתשוקה כדי לראות אותם. לא כאלו שנרדמים איתם בשלווה מול המסך.
לסרטים כאלו יש קהל מצומצם, בהגדרה. זהו אינו עלבון, כמובן. גם לכתבי עת מחקריים או לספרי עיון יש קהל מצומצם. ככה זה.
יחד עם זאת, סרטים כאלו לעתים סובלים מדימוי משעמם שלא בצדק. אני זוכר את ההפתעה לטובה בכל פעם שהגעתי לספרייה עם הסרט שלי עד שאלוהים יפריד בינינו. אנשים נדהמו מהעובדה שהיו בו צחוק, מתח, הפתעות ותפניות.   -  אין ספק: סרטי תעודה סובלים מדימוי של ילד כאפות.

ברקע תמיד ריחפה ומרחפת השאלה "האם יש מי שצופה בסרטים שיש לאתר הזה להציע?"
בשנים בהן הייתי יוצר קולנוע, ניתקנו, אני וחבריי, את עצמנו מהשאלה הזו. יש בישראל תמיכה ציבורית לא רעה בכלל לסרטים. כן, אנחנו קצת אוהבים לבכות, אבל יש בישראל מעטפת של קרנות ציבוריות וחובת הפקות מקור, שמאפשרות יצירה עצמאית. הפוליטיקאים רותחים על הסרטים הביקורתיים, אבל יאמר לזכותו של כל שלטון בישראל עד כה, על שלא עצר באמת את המימון הציבורי לסרטים של קהילת הקולנוע הישראלי, שנכנס חזיתית בשלטון שוב ושוב.
אם אי אפשר לחיות מסרטים, זה פשוט משום שיש הרבה יוצרות יוצרים שמתחרים על כל מיכרז.
בתנאים כאלה כאמור, יוצרות ויוצרים קצת מתנתקים מהשאלה "האם מישהו צופה בנו": זאת משום שאיש אינו סופר רייטינג. זהו אינו מדד. המדד הוא תרומה לגיוון תרבותי. ענין נורמטיבי בסך הכל, המאפיין מדינות רבות במערב אירופה.

על מיזם הסרטים מובי דיסקברי, לעומת זאת, מוטלת חובת ההוכחה. חובה להוכיח כי יש מי שצופה.

מה קרה בשטח

ספריות ציבוריות ואקדמיות לא מעטות הצטרפו למיזם בתחילה. ייאמר לזכות המנהלות והמנהלים, שהם היו מוכנים להתנסות ולבדוק.
עד מהרה התגלה צוואר הבקבוק: המנויים לא יודעים על האתר.
לנו אסור לפנות למנויים ישירות וכך הפכנו תלויים בצוותי הניהול של הספריות, שיספרו על מאגר הסרטים למנויים שלהן.  

גם זה לא היה פשוט. למנהלת ספרייה טיפוסית יש אג'נדה עמוסה: טיפול באירועים פיזיים (שעת סיפור, מפגש עם סופר, ערב תרבות), טיפול במאגרים מרוחקים נוספים (מפתח חיפה, בת גלים וכו'), תחזוקת אתר ורשתות חברתיות, ניהול קשר עם מנויים, שיפוץ ותחזוקת המבנה, קשר רציף עם הרשות המקומית (והשקעת אנרגיות בפוליטיקה מקומית ומשחקי כוח וכבוד), קשר עם קולגות, פעילות באיגוד, כנסים. אה כן, יש גם את הענין הזה עם ספרים... מי זוכר.
פגשתי מנהלות ומנהלים רבים בשנתיים האחרונות. הם סיפרו לי שלא תיארו לעצמם שייאלצו להבין איך לקרוא שרטוטים אדריכליים, להתעמק בפוליסות ביטוח ועוד מרעין בשין, כאשר פנו ללימודי מידענות.
אני בהחלט יכול להבין, שאותו זמזום טורדני חדש בדמות מאגר סרטים הוא עוד נדבך לריבוי המשימות שממילא מנהלי ספריות נאלצים להתמודד עימן. 

ההסתמכות על מנהלי הספריות להפצת הבשורה לפיכך על האתר, היתה טעות. מעט מדי אנשים בספריות שמעו על מאגר הסרטים ולכן כמעט ולא פנו אליו. ניתן לי קרדיט ולא ניצלתי אותו כראוי. כשחלפה שנת המנוי והתברר כי מעט מאוד אנשים צפו, חלק מהספריות לא חידשו את המנוי.

החידה נותרה בעינה

ועדיין, נותרה שאלה פתוחה: האם מדובר רק בכשל הסברתי, שיווקי ופרסומי, או שאולי הסרטים האלו אכן לא מענינים אף אחד?
אני אדם רציונלי. גם מחבב עובדות ומעדיף להתמודד איתן באומץ. האשמת הציבור בשטחיות ("כולם רוצים ריאליטי!") היא בזבוז זמן בכייני. הייתי מעונין באמת לגלות אם מדובר בפספוס שיווקי שניתן לתקנו, או אכן במוצר שאין לאיש חפץ בו.

בצעתי שני סוגי בדיקות:
1. בדיקה בחו"ל.
חז"ל אמרו חוכמה בגויים תאמין. ולא ידעו עד כמה צדקו. פניתי לממלכת המדיה, הלוא היא אמריקה. שם פעיל אתר בשם Kanopy. הוא משווק סרטים מהסוג שיש אצלנו. הסלוגן שלהם הוא "בידור מעורר מחשבה" (Thoughtful Entertainment). כלומר, הם לא מנסים להתחרות בנטפליקס, אלא לספק סרטים מרחיבי דעת ולא שוברי קופות. בדיוק כמונו. גם קאנופי עובדים מול ספריות אקדמיות וציבוריות.
והנה, קרה דבר מענין: קאנופי עבדה מול הספרייה הציבורית בניו יורק. ההיענות של ציבור המנויים בניו יורק היתה כל כך גבוהה, שהספרייה נאלצה להפסיק את ההתקשרות עם קאנופי, כי זה עלה לה יותר מדי. ואנחנו מדברים על "סרטים משעממים!" - זוכרים את דימוי ילד הכאפות מתחילה הרשומה?!
*** זה המקום לציין, כי המודל שלנו הרבה יותר נדיב מזה של קאנופי. אנחנו מספקים מנוי, שבמסגרתו ניתן לצפות ללא הגבלה. זאת בניגוד לקאנופי, שמתחשבנת עם הספרייה על כל צפייה לחוד.
לכן, מה שקרה בניו יורק עם קאנופי, לא יכול לקרות אצלנו.
הסיפור עם קאנופי עורר רעש רב בארה"ב, מסיבות שונות, שנגעו הן להפתעה מכך שהקהל מעונין למרבה ההפתעה לצפות ב"סרטים משעממים" או אמנותיים מאוד והן בגלל מודל הגבייה של קאנופי (כל סרט 2$), שכאמור הוא אינו המודל שלנו. שלנו לא מתחשבן. קראו על המקרה בוריאטי בקישור הבא.
אך המחקר לא הסתיים כאן.
יש לי קשר מצוין עם קולגות באוסטרליה, המפעילים אתר בשם Beamafilm. גם אתר זה פונה לספריות ציבוריות (בעיקר בויקטוריה ו - New South Wales). חלק מהסרטים שם ממש פרינג'. גם חלק מהסרטים שלנו נמצאים אצלם כתחלופת תוכן שבצענו איתם. ובכן, נתוני הצפייה של הסרטים שלנו אצלם מעולים. חלקם יותר טובים מאותם סרטים אצלנו, מול קהל ישראלי.

אז מה? הקהל הישראלי תרבותי פחות מזה האמריקאי או האוסטרלי? - חלק מחבריי יגידו שכן בטח וידברו על "טיסת השוקולד" כמשל. אני לא חושב שזה נכון. יש בישראל שפע של תרבות.

2. בצעתי קמפיין פייסבוק.
הקמפיין היה פשוט: העליתי תמונה ואיתה טקסט קצר המזמין אנשים לבדוק אם הספרייה שלהם מנויה לאתר. הקמפיין הדגיש כי מדובר בסרטי איכות ולא בשוברי קופות הוליוודיים.

library films prv

ההיענות היתה פשוט מדהימה. אנשים מכל הארץ בקשו לדעת איך ניתן לצפות בסרטים. האתר הוצף הפניות, לא רק דרך פייסבוק. כמות הביקורים עלתה בחדות.
לכאורה, הוכחה ניצחת! - אנשים מתענינים במאגר הסרטים.

פנינו לספריות שלא מנויות למאגר הסרטים והבאנו לידיעתן שמנויים אצלן רוצים להצטרף.
ואולם, אף ספרייה לא הצטרפה בעקבות זאת. בודדות בכלל ענו. 


libraries joined

 

מה קורה כאן?

אני מודה שנותרתי מבולבל: מנהלות ומנהלי ספריות טענו בפניי ש"איש לא מעונין בסרטים" למרות שהודו במקביל שמאמצי השיווק שבצעו בעצמם בקרב המנויים שלהם היו אפס!
לאחר מכן, אחרי שהוכחתי כי ענין כזה אכן קיים בקמפיין פיסבוק, פשוט התעלמו מהעובדות.
לא ברור.

המשך אופטימי

ספרייה אזורית שישבה על הגדר תקופה ארוכה החליטה לאחרונה להצטרף למנוי.
הפעם, פעלנו בצורה מדויקת יותר: 
1. דאגנו לקבל רשימת מנויים מראש.
אגב, לכל מי שדואג מעניני פרטיות, עלי להרגיע ולומר כי אנחנו מקפידים באופן פנאטי שלא לפנות למנויים בשום דרך מלבד מתן מענה לתיכה וכן אספקה חד פעמית של הדרכה לגבי כניסה לאתר. אנחנו מוחקים כל פרט מזהה של המנויים (אנחנו מנחים מנהלי ספריות להעביר אלינו מידע מינימלי, אבל לפעמים הוא מגיע אלינו בטעות) ובוודאי שלא מעבירים את המידע לשום גורם שלישי. ראשית, כי אנחנו מחוייבים לכל על פי חוק. שנית, כי הדבר חשוב לי אישית.
2. הסברה: הצפנו את הספרייה בחומרי הסברה, מודפסים ואלקטרוניים. האמת היא כי הדבר נעשה גם בספריות אחרות, אך מנהלת הספרייה היתה הפעם אקטיבית יותר בשימוש באותם חומרים.
3. איגרת מטעם הספרייה: בתיאום עם מנהלת הספרייה, היא הודיעה לאלפי מנויים על קיומו של המאגר.
4. דוא"ל ברוכים הבאים: כל המנויים קבלו הודעה חד פעמית תמציתית עם הסבר על כניסה לאתר.

הענין הוכיח את עצמו מעל ומעבר: מנויים רבים נכנסו ונכנסים עדיין למאגר. כמות דקות הצפייה המצטברות הולכת ומורידה את עלות המנוי ומצדיקה אותה בדרך זו.

זהו. הרשומה הזו היתה דין וחשבון מדויק וישיר ככל האפשר. אין לי כל ספק כי סרטים בספריות, ציבוריות או אקדמיות, יהפכו להיות מובנים מאליהם בעוד מספר שנים, כפי שהם כבר במדינות אחרות. המערכת הציבורית בישראל מתנהלת בקצב משלה. בעוד הציבור הרחב ממהר לאמץ מגמות דיגיטליות, המימסד מהסס ומפגר מאחור. כך היה עם משרדי ממשלה, שהמשיכו לתבוע שימוש בפקסימיליה 20 שנה אחרי כניסת האינטרנט, עם הפניית העורף לספרים דיגיטליים, עם העיכוב במערכות תשלום מיידיות (כמו 'ביט'), שנכנסו לשוק לבסוף רק בשל מגבלות שהוטלו על חברות האשראי (8 שנים אחרי הודו, למשל), עם "מימשל זמין", שעדיין מחייב אותנו להגיע למשרדי הממשלה על כל צעד ושעל ועוד ועוד. 

נגיע לשם.


יורם שפר