ג'יפסי דיווי - על פלמנקו, משפחה ונטישה

gypsy davyדיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.

כשהיה בן 20 נסע דיוויד מאלבמה לספרד כדאי לפגוש גיבור גיטרה אישי שלו, דייגו דל גסטור. ג'ונס ניגן לדייגו וכשהוא סיים דייגו הכריז "הוא צועני" מכאן בא שמו של הסרט וזאת הזהות שתלווה אותו בהמשך חייו.

לפני הנסיעה דיוויד היה נשוי למלורי, אישתו הראשונה שהייתה היחידה שעזבה אותו, בשביל גבר אחר. אפשר רק לנחש שהחוויה הזאת צילקה אותו והותירה אותו בהחלטה שהוא לא יתן לאף אחת עוד לעזוב אותו לעולם. בסיבובי ההופעות של דיוויד הוא פגש הרבה אנשים ונשים בעיקר. הוא התאהב בכל פעם מחדש, הוליד תינוק ועזב כדאי לצאת לדרך שוב. בסה"כ היה לדיוויד חמש נשים והיום הוא מתגורר עם אשתו החמישית.
הסרט עורר בי תהיות -- האם אמנות ומשפחה תמיד חייבים להתנגש? מה יש בהם שהם נוגדים אחד את השני כל כך? אני מבין שדרך האמן היא כביכול דרך בודדה וקשה וחסרת פשרות, יש אומרים גם מחייבת אגוצנטריות, שהיא מטבעם של אמנים. אבל מה מקור הנטייה הזאת, להיכנס בסערה ולעזוב באותה הדרך? יצר הרס המשפחות שקיים בדיוויד, הוא רק דוגמה אחת מני רבות בעולם האמנות.
לא משנה אם באופן רע או טוב, דיוויד השפיע על כל אותם הילדים והנשים שהוא עזב, כל אחד מהם מושפע מהחוויה שלו עם דיוויד בצורה שונה. איש מהם לא אדיש אליו. גם סיפורים שאירעו לפני 30 שנה מעלים דמעות מחדש ומציפים רגשות.
תרומתו של סרווה לעולם המוסיקה אינה מוטלת בספק. האם הקורבן לסובבים אותו היה הכרחי? והאם הוא מוצדק לאור תרומה זו?
עומר שפר

לצפיה בסרט המלא

טריילר:

Tags: זהות, מוסיקה, משפחה