שלוש מאיות השניה

שלוש מאיות השניהפסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.

הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.

למרות שהסרט הוקרן במספר פסטיבלי סרטים (וא זכה בפרס ראשון באחד מהם), רוב האנשים לא הבינו אותו וחשבו שמדובר על סרט המתאר את קורותיה של נבחרת ספורטיבית שבמקרה גם חבריה לוקים במספר מוגבלויות פיזיות, אבל בעצם הם הרבה יותר בריאים מאיתנו, "הבריאים" במרכאות כפולות ומכופלות. והמופלאים האלה בריאים פיזית ונפשית פי כמה מאיתנו.

וחבל, כי הסרט הוא על נכות ועל היכולת לחיות איתה. וכן - נכות פיזית כמו שיתוק או קטיעה הם מבאסים נורא ושום מדליית זהב וכבוד מכאן ועד קצה העולם לא ישנו זאת.

פסקל, בחורה אמיצה. אבל מבוהלת מגודל המשימה. היא נתקלת בנבחרת עוינת מאוד. היינו בטוחים, וכך גם פסקל, שעובדת היותה נכנה וחברה לשעבר בנבחרת תסלול דרך לליבותיהם של הספורטאים, שייפתחו לקראתה ויספרו לנו על מאחורי הקלעים של הנכות והספורט.

אלא שחברי הנבחרת מגיבים בהסתיגות, שהופכת לעוינות ממש, ככל שהמקצים האולימפיים מתקרבים. אפשר כמובן לתרץ זאת בשקט והריכוז הנדרשים מהם לקראת התחרות, שמופרעים לכאורה על ידי המצלמה: "תעופו לי מהעיניים" ו"אני אשחרר לך את הברקסים של הכסא בירידה" (האחרון הוא הומור שחור משובח של ערן, מאמן הנבחרת-:)) הם חלק מהפנינים שנשמעו בו.
נכון, הספורטאים באמת צריכים שקט לפני תחרות, אבל מתחת לפני השטח מסתתרת עוינות כלפי פסקל, שמדברת בגלוי על המגבלות של הנכות ומעזה להטיל ספק באידיליה של "התגברתי על הכל, אני קודם כל ספורטאי/ת ובכלל - הפציעה עשתה אותי אדם טוב יותר."
לא קל לצאת מהמעגל המכחיש הזה, שאינו מתעלם מהימים השחורים של הנכות, בעולם שכל כולו העצמה, כוח ורוח קרב ספורטיבית עטורת נצחונות. פסקל עושה זאת ומקוממת עליה את סביבתה.

למרות השנים שחלפו, אני חושב שסרט זה אחד הטובים והמורכבים שעבדתי עליהם. יש בו רבדים שונים ומקומו של הספורט נטו, זה הכולל מתח והתרגשות מהזכייה בזהב, לא נפקד ממנו ומצולם באופן מדויק ומרשים על ידי דנור גלזר.
אך כדי להפיק ממנו את המיטב, יש לצפות בו תוך התייחסות לרבדים הנוספים שלו - אלו המדברים על התמודדות עם קושי מבלי לנסות ולהכחיש אותו.

צפיה בסרט

טריילר:

Tags: נשים ומגדר, ספורט, צרכים מיוחדים