ערים בלילה - לעולם לא משתחררים מן השבי

יואב בן דוד

ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.

 לאט לאט נבנית המציאות מתוך הסיפורים. המצלמה עוברת מעד לעד, המספר לבמאי על החוויה שעבר. כל אחד מספר איפה היה בשישה לאוקטובר 1973. כמובן שכל הדוברים היו בקו הראשון, זה שהופתע וחטף את המכות הקשות ביותר כבר ביום הראשון.

קשה להעביר תחושה של מלחמה בסרט. איך מעבירים את הפאניקה, הפחד, האנדרלמוסיה, רוח הלחימה, אי הסדר, החברות, היאוש?
הבמאי בחר לשלב בין עדויות לתמונות ארכיון של לחימה בעריכה מקבילה.
הסיפורים מסמרי שיער. כל אחד, במקומו וזמנו, מהמוצבים שלחוף תעלת סואץ ועד למוצב החרמון שבצפון, מתאר בדיקנות ובפירוט את רגע הנפילה בשבי, את הרגע בו הונף הגל הלבן או שנתחב קנה לצוואר לפני שאפשר היה לעשות משהו.

בין השורות עולה גם התנצלות לכאורה: רצינו להתאבד, אבל לא הספקנו / חשתי אחריות כלפי החיילים שלי / הרגשתי שלושה קנים בצוואר ולא יכולתי לזוז.
אין פקודה בצה"ל שמורה לחייל להתאבד לפני נפילה בשבי. ההפך: ישנן הוראות מדויקות כיצד להתנהג בזמן נפילה בשבי. כל חייל קרבי זוכר את ההנחיות ואת פנקס השבי. מי שיש לו דמיון, מצטמרר כבר שם, קולט פתאום שיום יבוא ואולי זה יהיה רלוונטי עבורו. 

התיאורים ממשיכים אל הנפילה בשבי, אל ההפשטה, המכות, ההלם ויחד איתו, התחושה שהם חיים, שיש, למרות הכל, עוד תקווה.
חודשים ארוכים הם היו שם, בשבי. הסרט עובר כאן לצילומי הדמיה עם שחקנים. עבודת התחקיר נראית מדויקת: אי הוודאות בה שרוי השבוי מועצמת על ידי בידוד מאור יום. כך הוא מאבד תחושה של זמן. שמש גם מסמלת אופטימיות ואילו הם נכלאו בחדרים ללא חלונות. ראשם כוסה, כדי להגביר עוד יותר את חוסר האונים. כאשר הראש מכוסה, כל מכה או צעקה באה להם בהפתעה. הם לא יודעים מתי תבוא המכה הבאה. אולי בעוד דקה, אולי בעוד שעה, אולי מחר. ומה זה בכלל מחר? וכמה זמן עבר?
הם מבודדים זה מזה, שומעים צעקות מחדרים אחריןם, אולי חלקן מוקלטות, כדי להפחיד אותם. מי יודע?

אחד מהם מקבל אקדח משוביו. "בבקשה, תירה בעצמך," הם אומרים לו. הוא לא מהסס, מכוון את האקדח לעצמו ולוחץ על ההדק. אבל האקדח ריק. שוביו צוחקים: "מה, חשבת שניתן לך ככה לגמור בקלות? אנחנו נהרוג אותך לאט לאט."

במכלאה

כחלק מההסכמים שלאחר המלחמה, השבויים משוחררים אחרי 8 חודשים. הם מתקבלים ברעש רב והם עדיין המומים. הידע על התייחסות לשוביים בישראל נמוך, כמעט אפסי. חוסר הרגישות גדול, אבל הכוונות טובות.
ואז מגיע השלב שייכנס לדראון עולם לספר השחור של צה"ל ומערכת הבטחון:
באמתלה של נופש ללא דאגות, השבויים לשעבר מוזמנים ל"נופש בזכרון יעקב."
למעשה, זוהי חקירה צולבת במכלאה מהודרת.
זרועות הביטחון רוצות לדעת מה גילו בשבי ואיזה נזק גרמו למדינת ישראל. לכאורה, דרישה לגיטימית.
אבל בדרך, יש הרבה השפלות ועלבונות. זוכרים את ההתנצלות מתחילת הסרט? את המשפטים המסבירים שהנפילה היתה למרות שבקשו להתאבד או להילחם?
לזה בדיוק כוונה החקירה בזכרון. 
החוקרים הישראלים לא בוחלים באמצעים ואף משתמשים בזריקות כדי להוציא מידע מהנחקרים שלהם. הנחקרים יוצאים מה'נופש' הזה פגועים, נעלבים ושבורים.
רק שנים אחר כך ובעקבות מסע ציבורי ותביעה משפטית נגד משרד הביטחון, הם מוכרים כפגועים וכנכי צה"ל.

במידה רבה, המהפכה המחשבתית של צה"ל בנודע ליחס ובהכרה בפגועי קרב, נולדה בעקבות ההתאוששות מטראומת החקירה שאחרי השבי. 

קישורים נוספים

עמותת ערים בלילה, לחיילי צה"ל שהיו בשבי האויב
קראו כאן כתבה של אמיר חבקין, בנו של יגאל, אחד המרואיינים בסרט
כתבה על עמותת אתגרים, המסייעת לנפגעים להשתקם באמצעות שיט
 

הסרט זמין באתרי הספריות הציבוריות שמנויים על הסרטים של פילמדי

 

Tags: אקטואליה, פוליטיקה וסכסוך, היסטוריה, פוסט טראומה, צבא ומלחמה