הסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.
רבקי, צעירה חרדית ונשואה טריה יחסית, נאנסת כאשר היא פותחת את הדלת לזר שמבקש צדקה. על פי ההלכה, היא אסורה במגע עם בעלה הכהן על שום הטומאה שדבקה בה עם מעשה האונס. לפיכך, עליהם להתגרש.
חשוב להבין, ההלכה אינה טוענת בשום רגע (וגם לא הסרט), שהיהדות מאשימה את האישה וקובעת שעליה להיות מגורשת כי נאנסה. אין גם רמיזה שהאישה הביאה זאת על עצמה. אדרבה, מדובר כאן בהשתלשלות טראגית של השתמעויות: על המשמש בקודש (כהן) להיות טהור. הוא לא יוכל להיות טהור אם אשתו טמאה. היא טמאה כי היא נאנסה. לפיכך הם לא יוכלו להתייחד וגם לא לקיים מצוות פרו ורבו. מסקנה: עליהם להתגרש. הדבר דומה יותר להוכחה בגאומטריה מאשר לכתב האשמה כזה או אחר וכך גם מתנהל הסרט: כמו בכרוניקה של רצח ידוע מראש (שגם הוא סובב סביב יחסים אסורים והעונש עליהם), כל הנוכחים בסרט מתנהגים כמי שכפאם שד, עושים הכל כדי לפתור את המצב, אבל גם ברור להם שלא יעזו להמר את ההלכה או למרוד בה.
לפתרון התסבוכת יש סוף טוב מצד אחד, אבל יש לו גם מחיר: אי אפשר לסמוך על עדותה של אשה ולכן נניח כי לא נאנסה. מבחינה אנושית, בית הדין מנע טרגדיה והפרדה של זוג אוהב, אבל לנצחון יש טעם מר בגלל הנימוק.
לצפיה בסרט
טריילר: