המלצות סרטים

בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.

גישת הסרט מדעית ועם זאת משועשעת. השקר, או השקרנים, מוצגים כבר בתחילה כענין אבולוציוני הכרחי. אחד המרואיינים הנחרצים יותר בסרט, החוקר דיוויד ליווינגסטון סמית׳, אומר בדקות הראשונות ״יש שקרנים ויש פראיירים. והשקרנים מנצחים״. 
יש בליווינגסטון דכדוך חינני. מכורסת החוקר שלו הוא מדבר בטון מנומנם על המאפיין שקר ושקרים. חד והומוריסטי, אבל עם זאת, גם קצת מיואש מהמין האנושי.
הסרט מתחיל בהגדרת המציאות, במספרים מהממים על כמות השקרים שאנשים מחליפים ביניהם כל יום, כל היום, בכל העולם, בכל הדורות. אז בסדר, כולנו יודעים ומכירים זאת פחות או יותר. השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות עם זה וכיצד ניתן לא להיפגע.
לפיכך, שאר הסרט עוסק בסקירת שיטות מדעיות לגילוי שקרנים.

לא כל השקרים נולדו שווים

הסרט לא נוגע כמעט בפילוסופיה של השקר ולא בשאלות מוסריות עמוקות. כך למשל, אין דיון בשאלה אם שקר לבן הוא הכרחי או מוסרי או פסול מכל וכל. וזה בסדר, כי הסרט מיועד יותר למי שמתענין בפסיכולוגיה, פיזיולוגיה וקרימינולוגיה. עבור קהלים אלה, הסקירה רחבה ומעמיקה כאחד. החוקרים המתוארים בסרט עוסקים בשיטות מדויקות ועדינות למדוד את המתרחש בגופנו, כאשר אנחנו אומרים דבר שקר. 

מה קורה בגוף כאשר משקרים

נקודת המוצא של כל החוקרים, השיטות והמכונות לגילוי אמת, כבר משחר ההיסטוריה היא, שכאשר אדם משקר, משהו לא נורמלי מתרחש בגופו. הוא או היא יהיו לחוצים ומתוחים יותר. הדבר יתבטא למשל בפה יבש מרוק (כך הסינים העתיקים גילו שקר), הידיים והגוף ירעדו (שיטות הבדואים להניח מחתה לוהטת בפה) או שלחץ הדם והדופק יעלו ותתרחש הזעה מוגברת. לפיכך, בדיקות פיזיולוגיות יגלו שינויים כאלה. וככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך השינויים האלו מובחנים יותר.
פול אקמן, פסיכולוג בעל שם עולמי, טוען שאפשר לקרוא בהבעות הפנים ובהן לאתר שקרים.
נחזור להנחות היסוד האלו ולבעייתיות בהן. 
חוקר נוסף, המוצג לקראת סוף הסרט, בוחן שקרים דרך שפה. לדבריו, בחירת ותדירות המילים שאנחנו משתמשים בהן מאפשרת ניתוח סטטיסטי של הסבירות לשקר. נקודת המוצא שלו היא שהשפה היא ראי לנפש. 

האם ניתן לגלות שקרנים

במאי הסרט מבצע עבודה טובה מאוד בהקשר זה: אחרי ששכנע אותנו לחלוטין בדבר שיטה נוספת שזה עתה הציג, הוא מצביע על הבעייתיות שבה תוך מילים ספורות. הבעיה היא בכולן ברמת האמינות של הבדיקות וביכולת ההכללה של שיטה עבור מקרים מגוונים, או כפי שאומר זאת ליווינגסטון במרירות המחויכת האופיינית לו ״בני אדם מורכבים יותר ממה שאנחנו חושבים.״
וכאן בדיוק נמצא שורש הענין, לדעתי, של הסרט: במורכבות של המציאות ושל בני האדם.
זוכרים את האמירה מתחיל הרשומה הזו, שקבעה כי הסרט לא מפריד בין שקר לבן לשקר אחר? בין שקר גדול לשקר קטן?
כאן בדיוק מוקד הענין, שאינו מאפשר גלאי שקר אולטימטיבי:

השאלה ״האם ריגלת עבור מדינת אויב״ או ״האם אתה חושב שהייתי הכי יפה במסיבה״ עשויות להעלות את לחץ הדם של העונה, בין יבחר לומר אמת או שקר. כי גם לאמת עשוי להיות מחיר כבד (לא ברור על איזו מהתשובות יוטל עונש כבד יותר -:))
טוב, ננסה משהו אחר: האם הגובה שלך הוא באמת 1.80? או שבעצם אתה שני סנטימטר פחות ורק מעגל בשביל הרושם? 
אם אני שקרן, עד כמה לחץ הדם שלי יגיב בפראות כאשר ישאלו אותי אם אני מרגל למען האויב לעומת השאלה מה גובהי האמיתי?
האינסטינקט אומר שנתרגש יותר אם נשקר לגבי ריגול, אבל האמת היא שהדבר מאוד מאוד תלוי בנסיבות!

אם אתם מרגלים מקצועיים ועברתם שנים ארוכות של לבישת זהות אחרת, היא תהפוך לטבע שני עבורכם. במקרה כזה, אתם עשויים לא היות מאובחנים כשקרנים, כי באמת נכנסתם לדמות.
לעומת זאת, אם נשאלתם בהתכתבות לצורך דייט על גובהכם ואילתרתם שקר מהיר כדי למצוא חן ולהתקדם הלאה, ייתכן שתהיו לחוצים יותר, כי נתפסתם לא מוכנים.

המורכבות והסיטואציות השונות לא מסתימות בדוגמאות האלה: הסרט אינו נוגע בשתי תופעות אנושיות מדהימות: אנשים שמאמינים בשקר שהם אומרים (מתוך חוסר ביקורת עצמית, נרקיסיזם קיצוני או פשוט מחלת נפש) וכן תרבויות שאינן מקדשות את האמת.
התופעה הראשונה מוכרת לכולם. כולנו פגשנו ופוגשים אנשים מתסכלים, שמאמינים לשטויות שהם מוציאים מהפה. הענין השני, של תרבות שאינה מקדשת את האמת, מהמם יותר, מכיוון שמדובר במיליוני אנשים ולא במקרים בודדים כאן או שם.
צריך להודות: ישנן תרבויות שמושג האמת פחות חשוב עבורן משהוא קריטי עבור התרבות המערבית, שהביאה את ״האמת״ לדרגת קדושה דתית. נהפוך הוא. הגוזמה והפנטזיה נתפסות בתרבויות אלה כאמצעי אמנותי, כדמיון עשיר, כדבר משעשע. במקרים כאלה, השקרן רגוע ושמח כאשר הוא משקר, מאחר שלא מדובר עבורו בענין טראומטי. השומעים שלו מניחים שהוא משקר או מגזים. הוא יודע שהם מניחים זאת. למעשה שוררת ביניהם מוסכמה, שהיא סוג של אמת. חשבו רגע על הכללים במשא ומתן בשוק מזרח תיכוני: אם תאמרו מראש את המחיר הסופי (כלומר, תבחרו לומר אמת), אתם למעשה שוברים את הכללים. זה מוזר. פשוט לא עושים את זה. 
במובן זה, הסרט, שהופק בקנדה, הוא מאוד אתנוצנטרי, כלומר יוצא מנקודת מוצא מובנת מאליה, על פיה שקר הוא ענין מביך ומביש, שיש לעשות כל מאמץ להסתיר אותו.

האם השקר מובע בעיניים? כך לפחות אומרת האמונה העממית. צפו כאן בסצנה משעשעת המוכיחה בדיוק את ההפך:

עם כל עיסוקו בשקר כענין מדעי (טבע האדם, גוף האדם), יצאתי מהסרט עם מספר תובנות מענינות, חלקן מפיו של פול אקמן. אקמן הוא פסיכולוג שטוען  כי הבעות פנים הן ענין אוניברסלי ולא תלוי תרבות. הוא גילה זאת במהלך מחקר והיכרות עם בני פפואה - גינאה החדשה, שבאותן שנים היו מנותקים משאר העולם. לכן אקמן מאמין גדול בהבעות פנים כראי לנפש, דבר שגם חלק מהסרט מוקדש לו. 
צפו כאן בסצנה בה מודגם כיצד אותן הבעות, האורכות לעיתים שבריר שניה, עולות בפניו של אדם שהורשע מאוחר יותר ברצח:

אקמן מעלה בסרט שאלה ערכית, שנוגעת לחיים של כל אחד מאיתנו ומוצבת כשאלה פתוחה: מה עדיף, לא להאמין ולפעמים בשל כך, להחמיץ את האמת ולאבד את היחס החם עם האנשים שדוברים אותה? או להאמין אך לפעמים ליפול בפח? הוא עצמו מעדיף ליפול בפח מדי פעם, אך להמשיך להאמין באדם.

אפילוג קצר

אם כבר יש משהו שמפתיע אצל בני האדם לדעתי זו הנכונות לומר אמת. פשעים רבים כל כך נפתרים בזכות וידוי, שאפילו לא נעשה מאמץ לחלץ אותו. 
יש באמירת אמת משום הקלה ומתברר שגם טיפוסים אנטי חברתיים נטולי מצפון לכאורה בוחרים בה באיזשהו שלב. המשטרה מפעילה מדובבים באופן שגרתי ולמרות שכל עבריין מתחיל יודע על שיטה הפשוטה הזו, הם נופלים בפח שוב ושוב. 
זו, אם תרצו, חידה הרבה יותר גדולה משאלת השקר, בעיקר בהינתן הנזק האדיר והישיר של אמירת אמת.

לצפיה בסרט