האם כולנו עבדים להרגלים

 כל האמת על שקרנים

מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף. 
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן  זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.

לכל אחד יש הרגל רע, שהיה שמח להיפטר ממנו. הסרט מדבר על הרגלים, לא על התמכרויות. על דברים שאינם מוציאים אותנו ממעגל האנשים המתפקדים, אבל בהחלט מציקים לנו ולפעמים גם פוגעים בנו - בריאותית, כלכלית ועוד. 
כדי לא להיות תיאורטי ואקדמי מדי, הסרט מלווה שלושה אנשים שמנסים להשתנות במהלך שישה שבועות. זו אינה תכנית ריאליטי. אין הדחות, אין שופטים ומנטורים, אין שיחות מוטיבציה מעוררות השראה וגם לא התכסחויות דרמטיות. פשוט שלושה אנשים, מקסימים וכנים, שמממשיכים את חייהם הרגילים, תוך שמצלמה מלווה אותם והם מנסים בכל כוחם להיפטר מהרגלים שפוגעים בהם.

הגיבורים

מארק היה מאוד רוצה להפסיק לעשן. יש לו ילדה קטנה והוא חושש שאם ימשיך בקצב הזה (20 סיגריות ביום) לא יזכה לראות אותה ואת נכדיו העתידיים. זוהי הכרה מחושבת בסיכוייו לחלות בסרטן ריאות. אך מפוכח ככל שיהיה, הוא פשוט אוהב לעשן. הוא ממש נהנה מהעישון .
האלה מכורה לקניות. מצד אחד, יש לה את כל הצידוק: היא בלוגרית אופנה ואנשים עוקבים אחריה. היא חייבת להיות מעודכנת. אנשים מסתכלים עליה ושופטים את לבושה ותכשיטיה. מצד שני, היא קונה כמות עצומה של בגדים שאינה לובשת, נעליים שאינה נועלת (אלא מאחסנת בארון זכוכית!) ולק שאינה משתמשת בו, שכן היא קונה גם צבעים שהיא יודעת שאינה אוהבת. היא בחובות כרוניים, מקבלת תמיכה כלכלית מאימה וקוראת לעצמה פאתטית.
טום סובל מעודף משקל. במבט ראשון, הוא נראה כמו ספורטאי מגודל. אבל לא. לדבריו עצמו, הוא פשוט שמן. העליה שלו במשקל, כך מתברר, החלה עת נפטר מהרגל מגונה אחר שלו, נחשתם נכון: עישון. טום עסוק בשאלה איך אנשים אחרים רואים אותו. הוא ממש רואה את עצמו בעיני אחרים. הוא משוכנע שאנשים נגעלים ממנו ומפנים היטב את התפיסה הזו. את ארוחת הצהרים בעבודה לא יאכל בפומבי, כי ידמיין את מבטי האחרים ומחשבותיהם: תראו איך השמן הזה טוחן.
חושבים שזיהיתם דפוס אצל השלושה? - כנראה שאתם צודקים. הם רדופים רגשות אשמה. אולם אלו לא מסייעים להם. כדי להצליח, הם זקוקים לעידוד ותקווה, לא לגינוי ולעג.
וכאן אנחנו מגיעים למומחים.

המומחים

מספר מומחים מתראיינים לסרט. כולם אנשים עם ניסיון מעשי ומגובים במחקר מדעי. הדבר המענין (והמרענן) בסרט הוא שאין מפגש בין המומחים לגיבורים. לא תראו כאן סצנות אימון, טיפול, גערות או שיחות נפש. הגיבורים שלנו מתמודדים לבד. ודווקא עובדה זו היא מה שהופך את הסרט ואת ההתמודדות לאנושיים, בניגוד לתכניות המציאות, שמנסות להיות גדולות מהחיים (ואל תגלו, מידע פנימי: הן גם מבויימות להחריד). 

מה קורה לנו במוח

קלי מק׳גונגול, חוקרת מסטנפורד, שגם לא נראית כמי שאי פעם סבלה מהרגל מגונה שלא ידעה איך להיפטר ממנו, אומרת שבמוח שלנו יש מרכזים שפועלים באופן הפוך זה מזה: החלק הרוצה להגיע לסיפוקים מידיים (עכשיו! ממתק!) וזה המחובר למטרות ארוכות הטווח (לא. זה יזיק לי).
לא נוכל לדבריה להשתיק את החלק השואף לסיפוקים מיידיים. הוא למעשה נחוץ לנו. בזמנים של הישרדות, הוא יכול להציל אותנו. כמו שקבעו חז״ל, ללא יצר הרע אין חיים. אבל חז״ל קבעו גם שגיבור הוא זה הכובש את יצרו ובזה כנראה התכוונו למטרות טווח רחוק. אגב, גם התנהגות מוסרית נחשבת למטרה ארוכת טווח, אם היא מתנגשת בצורך לסיפוק מיידי הנוגד את המוסר.
אחת העצות שלה למי שרוצה להתמודד עם פיתוי היא פשוטה מאוד: לחכות כמה דקות. היא אומרת שהחלק החושב על מטרות ארוכות טווח ייכנס כבר לפעולה אם נמתין מעט עם הסיפוק הדורש להיות מיידי. כמובן, זה כבר לא עובד על מי שנמצא עמוק בהרגל כמו גיבורי הסרט, אבל עוזר למי שהחליט להתמודד ונמצא ברגע משבר.

צ׳רלס דיוהיג, מחבר רב מכר על מחקרים בנושא ההרגל, מסביר שההרגל הרע הוא למעשה רק חוליה מספר 2 בתהליך. קודמים לה אות (או טריגר), שמניע את התהליך,  פעולה שהיא ההרגל עצמו והפרס, שהוא תחושת העונג עם מימוש ההרגל.
לדבריו של דיוהיג, אם נתרכז רק בניטרול הפעולה (החלק השני) ולא נטפל באות, לא נוכל לשנות את ההרגל. זו עובדה חשובה שגם מסתדרת עם ההיגיון, אך רובנו לא חושבים עליה.

ג׳ון נורקרוס, פסיכולוג שחוקר את נושא ההרגל כבר 30 שנה באוניברסיטת סקרנטון, מצליף ללא רחם בספרי העזרה העצמית, הכה פופולריים: 95% לא מבוססים מחקרית וחלקם גם ממליצים על דברים שמנוגדים לממצאים מחקריים ברורים. יתר על כן, הוא מביא את העובדה המדהימה הבאה:
90% מהאנשים נפטרים מההרגלים בסופו של דבר בכוחות עצמם. כל אחת ואחד מוצא את הדרך שלו.
גם דיוהיג מחזק את האמירה האחרונה ואומר כי אין גיל בו מאוחר מדי לבצע שינוי.
וזו בהחלט בשורה משמחת.

טריילר לסרט ׳עבדים להרגל׳

לצפיה בסרט

Tags: פסיכולוגיה