המלצות סרטים

"חולה על תל אביב. כל אווירת ההוללות הזאת, לפעמים אני מתחבר אליה." הדובר הוא יהושע הרמן, דתי מן השורה לכאורה. רק חיוכו הדק מרמז על רוחו החתרנית והשובבה, שעולה בסרט יש חטאים טובים. ביתו, רננה, היא במאית הסרט. גדלה עם חינוך דתי ונשלחה לאולפנה על דעתם של שני הוריה. עד כאן, הכל על פי השורה. אלא שבהדרגה, מאז גיל 12 בערך, רננה מגלה שאביה אינו בדיוק המופת הדתי שמספרים לה עליו בבית הספר ובחברה שסביבה.

יש לו מדי פעם מעין חורים שחורים של חוסר אמונה. הכיפה מוסרת כאילו מתוך סיבה אוביקטיבית, הוא מאחר לתפילה בשבת בבוקר, מסנן אמירה צינית על טקס דתי ועוד. הנערה הצעירה רננה קולטת את הדברים האלה, תוהה בינה לבינה אם מדובר בצירופי מקרים מדהימים או שמא אבא אינו שלם עם המודל שהוא בעצמו מחנך אותה אליו לכאורה. כאשר היא מגיעה לשלב בו היא מבינה שאכן, אבא אינו דתי כמו שחשבה, מגיעים בלבול ואחריהם כעס ותוכחה. אל הסרט עצמו, בבגרותה, היא מגיעה כבר כמי שרוצה יותר להבין ולא להוכיח. וזו בדיוק הנקודה בה הסרט נפרד לשלום מהרבה סרטי משפחה אחרים כמו למשל ג'יפסי דייווי, שגם הוא בפילמדי ויש בו התחשבנות יותר מאשר הבנה (וזה בסדר, כי הנסיבות שונות לחלוטין). יוצרות ויוצרים רבים עושים את הסרט הראשון שלהם על המשפחה. יש כאלו, כמו אלן ברלינר, שממשיכים זאת גם בסרטיהם האחרים. לכאורה, קל לעשות סרט על משפחה: אין בעיית נגישות, אין בעיית תחקיר וגם אם כועסים עליך על עצם הצילום האינטימי, זה איכשהו יעבור אחר כך. אלא שרוב היוצרים סרטים אישיים כאלה, מגלים שהענין הרגשי והמעורבות האישית גובים מחיר. לפעמים זהו מחיר חיובי ואז הסרט מסייע להם לשפר את יחסיהם עם הקרובים להם ועם עצמם. לפעמים ההיפך. צפו במאחורי הקלעים של הסרט, בו הבמאית ואביה מספרים על מה שהסרט עשה ליחסיהם:

לצפיה בסרט