אם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.
לא רק שבנצי קיבל את השם המבאס מבין האחים, אלא שהוא בצילו של אחיו הנערץ בכל אשר יפנה. כל הזמן מזכירים לו שהוא דומה או לא לאחיו הבוגר, משווים ביניהם ואף מציינים באכזבה עליו: הוא קטן לגילו.
בצורה מאופקת ומכובדת לכאורה, הסרט לועג לכל הדמויות הסטריאוטיפיות אך המציאותיות: האמא הקפדנית והמחנכת, שאינה רגישה להבחין במצוקותיו של בנה, האחות הגדולה והמעצבנת, הרב חסר הטאקט, החיילים מהרבנות שבאו לדפוק כרטיס ולהינות מהאירוח של המשפחה השכולה, הדודה הנוירוטית ומעל לכל -- הטקסטים הנבובים שאנשים מקריאים ברוב פאתוס בלוויות ואזכרות.
והיומן? המחברת הקטנה היא המטאפורה לכל זה וסופה גרוטסקי, אם כי לא נגלה אותו כאן.
בנצי עצמו מחלץ את עצמו ממצב המצוקה המביך אליו נקלע באלתור מבריק, שרק מדגיש את המקום הריקני של הזיכרון.
האם הטקסט לועג לחיילים השכולים ולמשפחותיהם? בוודאי שלא. רק מציב מראה מול העמדת הפנים שרווחת לא פעם במעמד כזה.
לצפיה בסרט
צפו בטריילר: