הבלוג של מובי דיסקברי - סרטי איכות - ילדים ונוער

ארבעה בנים: שהצאצא ימשיך את החלום שלי

ארבעה בניםמה תעשי אם את אוהבת את ישראל ומאמינה שצריך לחיות בה וביתך בחרה לגור באוסטרליה?
מה תעשי אם כל חייך היית ספקנית וביקורתית כלפי הדת ובנך בחר לחזור בתשובה?
איך תגיב אם בנך, התלמיד המבריק, יסרב ללמוד בטכניון כאחיו הבוגר ובמקום זאת יפנה לקריירת ריקוד ומחול?
הסרט ארבעה בנים של נעם דמסקי ומורדי קרשנר מספר מקרוב על אנשים שבחרו ללכת בדרך אחרת מכפי שהוריהם ציפו מהם או יעדו להם.

היומן - הומור שחור ומשובח

the diary posאם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.

המלוכלכים - אלימות בבתי הספר כפי שלא נראתה בקולנוע

 המלוכלכים - אלימות בבתי ספר

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

 

כרומוזום אחד יותר מדי

one chromosome too manyכרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

להיות ישראלי, להיות כמו אבי

to be like aviקיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים

free flow movieסיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.