הייתי שומר הראש של היטלר

הרצלאדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.


רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות. 

אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.

חי את העבר

לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.

last witness

אז איך היה להיות ליד היטלר

האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.

ואולי הוא באמת לא ידע כלום

בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד.  כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם. 

הבונקר

מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו. 

ככה נולדים מכחישי שואה

הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.

לצפיה בסרט

טריילר:

מי היה הרצל האמיתי

הרצלמצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון  לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.  


הבמאי והתסריטאי אמנון רובישטיין מיטיב לתאר את הרצל בסדרה בת שלושה פרקים, בהפקת שירות הסרטים הישראלי. אחרי תחקיר מעמיק וארוך, הסדרה פורשת לפנינו את קורות חייו האניגמטיים של הרצל ומנסה ליישב את הניגוד לכאורה שבאישיותו ואורח חייו אל מול חזון הציונות.
חשוב מאוד לציין זאת כבר עכשיו: הסדרה אינה מנסה לשבור מיתוסים ולהציג את הרצל באופן נלעג. היא גם אינה שמה דגש יחודי על אלמנטים סנסציוניים בביוגרפיה שלו כדי לגרוף תשומת לב. רובינשטיין נאמן למציאות ובעיקר מתמסר לצד הקולנועי שלה: לכן, גם הצילומים התיעודיים המודרנים (עבודה נפלאה של נילי אצלן) מנסים להעביר את האווירה של אירופה של פעם. להםן נוספות העמדות דרמטיות של מונולוגים הנאמרים על ידי שחקנים ושחקניות, המייצגים את מי שהיו חבריו, בני משפחתו או אנשים שהיו צידו של הרצל, למן היותו נער חולמני ובודד בבודפשט ועד עמידתו על הבמה כמנהיג.

כל הסימנים הראשונים מראים על כך שהרצל הוא עוד תוצר טיפוסי של תנועת ההשכלה השבעה: משפחה יהודייה הונגרית ועשירה, הרחוקה מן המסורת. האם מגדלת את בנה על ברכי התרבות הגרמנית ושולחת את בנה לתיכון האונגליסטי, שם הוא כותב בסתר שירים בהרשאת המשורר הגרמני היינה. המשך ללימודי משפטים בוינה, שם הרצל, החי מקיצבה חודשית נדיבה ואינו עובד למחייתו, מבלה בבתי קפה של הבוהמה, חולם לכתוב לתיאטרון ולעיתונות (ונדחה על ידם שוב ושוב), מבקר קבוע אצל פרוצות (וגם נדבק במחלת מין).
עד עתה, נשמע נרקיסיטי ודקדנטי, לא הפרופיל של מנהיג ציבורי, המקדיש את ימיו ולילותיו למפעל היסטורי בשליחותו של עם עתיק.  רוצים עוד? - הוא מצטרף לתנועת הסטודנטים ׳אלביה׳ הגרמנית פשיסטית ומגלה לידידו היינריך קאנא כי הוא נמשך לנשים דומיננטיות.

herzl

התפנית מתחוללת בהדרגה. ראשית, כאשר הוא נחשף לאנטישמיות גלויה באלביה אחרי לווית המלחין ריכרד וגנר, אחר כך בפריזה והשיא בזמן פרשת דרייפוס, שהופכת את הרצל לאקטיביסט ציוני, משם ההמשך כבר ידוע יותר. במקביל, הממסד הספרותי מתחיל להכיר בכשרונו. ואולם קורות חייו רצופים טרגדיות אישיות, שהופכים את הסיפור כולו למרומם ומדכא כאחד. 

לא אלאה אתכם בכל שאר הפרטים, אותם תמצאו בסרט ובכל ביוגרפיה מצויה על הרצל. אגב כך,  היזהרו מביוגרפיות המשמיטות פרטים פחות נעימים על האיש. כפי שנאמר, אין מטרת הסדרה להשחיר את פניו וזכרו, אלא פשוט לצייר את המציאות כפי שהיתה. בנוסף, יש מסר חשוב בעובדה שאנחנו מכירים בכך, שגם לאנשים גדולים יש חולשות ולא מנסים להאדיר ולרומם אותם משאר בני אנוש. 

לצפיה בסרט

טריילר:

ערים בלילה - לעולם לא משתחררים מן השבי

יואב בן דוד

ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.

המשך קריאה

עוד יום: סרט שלא רואים כל יום

נולד לטוסאחד היתרונות של הבלוג הזה הוא, שהוא אינו שיווקי ומאפשר לנו לכתוב דברים מהלב.
'עוד יום' אינו להיט קולנועי טיפוסי. אין בו צעקות, התאהבויות, פרידות או בגידות תיאטרליים. איש אינו מת בו ולא מגלה אחרי שנים או על ערש דווי את הוריו או ילדיו שנעלמו.
אבל עוד יום הוא הסרט הכי נוגע ללב שתראו ברדיוס של עשרת בתי הקולנוע המציאותיים והוירטואליים הקרובים אליכם.

המשך קריאה

יש חטאים טובים ויש סרטים טובים

sweet sins"חולה על תל אביב. כל אווירת ההוללות הזאת, לפעמים אני מתחבר אליה." הדובר הוא יהושע הרמן, דתי מן השורה לכאורה. רק חיוכו הדק מרמז על רוחו החתרנית והשובבה, שעולה בסרט יש חטאים טובים. ביתו, רננה, היא במאית הסרט. גדלה עם חינוך דתי ונשלחה לאולפנה על דעתם של שני הוריה. עד כאן, הכל על פי השורה. אלא שבהדרגה, מאז גיל 12 בערך, רננה מגלה שאביה אינו בדיוק המופת הדתי שמספרים לה עליו בבית הספר ובחברה שסביבה.

המשך קריאה

פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים

free flow movieסיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.

המשך קריאה

להיות ישראלי, להיות כמו אבי

to be like aviקיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

המשך קריאה

נולד לטוס - סיפורו של אחד הטייסים הטובים בעולם

נולד לטוסדני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?

המשך קריאה

לחיות עם הסכיזופרניה: כוסות רוח לאבא

over my dad bodyתחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.

כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.

המשך קריאה

אובר דוס - כשגבר פוגש אישה

נולד לטוסשימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.

היכנסו לעולם חדש

רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
 
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם. 
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.

המשך קריאה