כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

מנשה קדישמן היה פסל וצייר בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות, בנוסף לישראל, בארה"ב, קנדה, יפן, הולנד וגרמניה. הוא זכה בפרסים רבים וגם חתן פרס ישראל לשנת 1995 לפיסול.
לכאורה, עולה ציפייה לדמות מודעת למעמדה ומעט נפוחה מחשיבות עצמית, אבל בסרט הכבשה הכחולה עולה דמות בעלת ישירות כובשת, של אדם אינטילגנטי וחושב אך לא מתחכם עם צוות היוצרים או עם סביבתו.
קדישמן הוא אמן טוטאלי. האמנות קיימת בכל מקום בחייו, הוא נמצא בתוכה כשם שהיא בתוכו. אין כל הפרדה בין היצירה לבין האיש. אין גם פוזות וניסוחים קשים להבנה על אבסטרקט ודימויים עמוסי מילים לועזיות או עברית שאיש אינו משתמש בה. יש אותנטיות של אדם, שחי ומדמיין ללא הפסקה ומתאר בפשטות את מה שהוא חושב ומרגיש. זו דמות כובשת מסך, בעלת עוצמה, דמות שכל במאי חולם עליה לסרט תעודה. בז'רגון המקצועי אנשים כאלה מכונים "חורכי מסך."

יום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.

יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.

בחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.

 

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

 

הסרט הכשרון לחיות של אמיר הר גיל מתחיל באופן רגיל יחסית, עד כמה שסרטי דור שני לשואה יכולים להיות 'רגילים': הבן, יוצר הקולנוע, מתעד את אביו, שרגא, שמשפחתו ברחה מעור שיניה מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאנשי הגסטאפו היו בדרך אליהם הביתה ממש, באופן מילולי.
שנים אחר כך, האב, הקשור בנימי נפשו לגרמניה ותרבותה, עובד כעתונאי עבור עיתון גרמני גדול, כלומר מבלה רבות בגרמניה, כותב בגרמנית ולמעשה חי אותה בתוכו.
השאלה איך אפשר להיות קשור כל כך למקום בו ניסו לרצוח אותך ושבו זיכרון הילדות האחרון שלך מהגן הוא השפלה על ידי הגננת כי אתה יהודי - חוזרת בסרט וצפה בו מחדש ולמעשה הופכת להיות נושאו המרכזי.
כי זאת יש לדעת: האב, שכבר בן 70 פלוס בעת הצילומים, מוצא אהבה מאוחרת בגרמניה: אולה, אישה אצילית ויפה, שאוהבת אותו מאוד ושהיא בין השאר ארית טהורה על פי כל קנה מידה.
אבל רגע, הסיפור אינו רק קשר בלתי יאומן בין ניצול שואה לבת הסטריאוטיפית ביותר של העם הגרמני.
למעשה, הסיפור רק מתחיל כאן.

 

החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית. 

צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מאי.

הקישורים לסרטים מתחת לנגן

אירועים וימי שנה לחודש מאי הרלוונטיים לסרטים אצלנו:
במאי 1927 צ׳אלרס לינדברג ערך את טיסת הסולו הראשונה מעבר לאטלנטי. הסרט ׳נולד לטוס׳ הוא סרט ביוגרפי על דני שפירא, מטייסי הקרב והניסוי הטובים בעולם, שקורות חייו שזורים באלה של המדינה.
יום חופש העיתונות הבינלאומי חל בחודש מאי ועבורו אנחנו מביאים את הסרט ׳חופש ביטוי - ללא מורא׳, הכולל מפגשים עם פעילי זכויות אדם וחופש ביטוי מרחבי העולם.
יום הצחוק העולמי - הסרט ׳סטנד-אפ׳ על בחור ישיבה הלומד לתעודת הוראה בגמרא וחולם להיות סטנדאפיסט.
במאי נערכה ועידת בילטמור, בה תוכננה הקמת המדינה והסרט ׳כך ראינו׳ לקח חומרים שצולמו בידי חובבים במשך 70
שנה והפך אותם לסרט מרתק על תולדות ישראל. במאי 1948 נפגשה גולדה מאיר עם עבדאללה בניסיון של הרגע האחרון למנוע מלחמה עם ירדן. הסרט בובל׳ה על חידת הפרשים של צה״ל במלחמת העצמאות, שופך אור מזווית בלתי מוכרת דרך מסע חקירה פנים משפחתי.

נולד לטוס
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים  

חופש ביטוי - ללא מורא  
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים

בובל׳ה
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים 

כך ראינו
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים

סטנד-אפ
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים

אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת.
הצפייה בעיניים פעורות במקומות מוכרים בישראל או במקומות שקראתי או שמעתי עליהם בסיפורים.
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:

---

לפני שנים הרבה, יצא הבמאי העצמאי אבישי כפיר (היום מנהל סינמטק חיפה) ביוזמה להקמת ערוץ היסטוריה ישראלי טלויזוני. אלו היו הימים בהם ערוץ טלויזיה היה החלום של כל יוצר קולנוע, מעין בית קולנוע פרטי, בו יוכל לשדר את מה שהוא באמת אוהב ומאמין בו וגם לחיות מזה.
אבישי טיפס על הרים וירד גבעות, חצה ימים ויבשות, פגש משקיעים, בנה מצגות ואף הציג אותן, פדה חסכונות ועבר בקיצור את כל דרך החתחתים של כל יזם עם אש בעיניים ואמונה עיוורת ברעיון.
בדרכו לאיתור חומרים ארכיוניים הגיע אבישי לבית משפחה יהודית בארה"ב. למשפחה אמנם אהדה לרעיון הציוני, אך איש מבניה לא חי בישראל. איכשהו, אבישי שמע על תחביבו המוזר של מייסד השושלת, שנפטר כבר מזמן, לנסוע בעולם עם מצלמתו ולתעד כל מה שראה, מאז שנות הארבעים של המאה ה - 20. כאדם אמיד, היתה ברשותו מצלמה צבעונית.
שמו של האיש היה פרד מונוסון. בני המשפחה ידעו על תחביבו אבל מעולם לא ירדו לעומקו. עין ילוד אשה לא שזפה את הצילומים, עד שאבישי לא ירד למרתף וגאל אותם (ואולי זה לא היה מרתף, אבל לא נקלקל סיפור טוב).
אבישי אחז בידיים רועדות את סלילי הצלולואיד, פרש אותם מול האור ולעיניו נגלתה ההיסטוריה של פלשתינה-א"י בפריימים צבעונים, שכמעט לא נראו כמותם עד עצם היום הזה.
הוא רכש חיש קל את הזכויות לארכיון מבני המשפחה התמהים וחזר לישראל.
אט אט הבשילה בו ההכרה שהוא הולך לעשות סרט ולספר את סיפורו המופלא של פרד מונוסון, שהיה בכל מקום בו נחרצו גורלות, התקבלו החלטות והתרחשו אירועים. מונוסון היה מעט אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ וצילם את החורבות, צילם בקפריסין את מחנות המעפילים המגורשים, הוא היה ליד בן גוריון, שז"ר, גולדה, חיים ויצמן ויצחק שדה, הוא צילם את מצעד צה"ל הראשון, את הכותל, את הפלמ"חניקים רוקדים הורה לפני שיצאו לקרב ועוד ועוד. והכל מטעם עצמו, תוך שהוא מכניס את עצמו כמעט לכל סצנה, עומד ומחייך במגבעת ומעיל, נותן לנו לנחש איך הגיע לכל המקומות האלה
אבישי מספר שהרגיש חובה לספר את סיפורו של מונוסון האיש לצד סיפור ההיסטוריה הישראלית והיהודית, המתגלה מתוך הצילומים הנדירים, כאילו היה זה הסכם שנחתם בינו לבין רוחו של האיש.
אני חושב שהסרט מקסים. הוא מיועד לחובבי חומרים ארכיוניים והיסטוריה והוא ירגש את מי שצילומים כאלה עושים לו את זה, ראו הוזהרתם.
אה כן, וערוץ ההיסטוריה הישראלי? הוא לא הוקם מעולם, אבל לא חשוב.

לצפיה בסרט

טריילר:

תחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.

כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.