עוד יום: סרט שלא רואים כל יום

נולד לטוסאחד היתרונות של הבלוג הזה הוא, שהוא אינו שיווקי ומאפשר לנו לכתוב דברים מהלב.
'עוד יום' אינו להיט קולנועי טיפוסי. אין בו צעקות, התאהבויות, פרידות או בגידות תיאטרליים. איש אינו מת בו ולא מגלה אחרי שנים או על ערש דווי את הוריו או ילדיו שנעלמו.
אבל עוד יום הוא הסרט הכי נוגע ללב שתראו ברדיוס של עשרת בתי הקולנוע המציאותיים והוירטואליים הקרובים אליכם.

המשך קריאה

קללת הזילבר

zilberרועי, מוסיקאי מוכשר, גבר המחפש אהבה ובראש וראשונה בן בצל אביו - אריאל זילבר.
בסרט אני והזילבר יוצא רועי למסע כואב של בירור מה שהוא מכנה "קללת הזילבר" -- אהבת המוסיקה והצבתה במקום הגבוה ביותר בחיים, מעל יחסי אנוש ומשפחה ואולי כנתיב בריחה מהם.

המשך קריאה

ארבעה בנים: שהצאצא ימשיך את החלום שלי

ארבעה בניםמה תעשי אם את אוהבת את ישראל ומאמינה שצריך לחיות בה וביתך בחרה לגור באוסטרליה?
מה תעשי אם כל חייך היית ספקנית וביקורתית כלפי הדת ובנך בחר לחזור בתשובה?
איך תגיב אם בנך, התלמיד המבריק, יסרב ללמוד בטכניון כאחיו הבוגר ובמקום זאת יפנה לקריירת ריקוד ומחול?
הסרט ארבעה בנים של נעם דמסקי ומורדי קרשנר מספר מקרוב על אנשים שבחרו ללכת בדרך אחרת מכפי שהוריהם ציפו מהם או יעדו להם.

המשך קריאה

להיות ישראלי, להיות כמו אבי

to be like aviקיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

המשך קריאה

מוסיקת מטאל - לא מה שחשבתם

אדמה יתומה, סרטו של יוסי קבך
כרזת הסרט אדמה יתומה
אורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:

המשך קריאה

מסע מוסיקלי-ישראלי בהודו

i saw giraffes in indiaבשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.

המשך קריאה

מוח גברי, מוח נשי

 מוח גברי, מוח נשי

לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים ביןו נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!". 
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?

Continue Reading

אשת כהן - בשבח האיפוק

משונה להיות אישה פשוטה, זלדההסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.


רבקי, צעירה חרדית ונשואה טריה יחסית, נאנסת כאשר היא פותחת את הדלת לזר שמבקש צדקה. על פי ההלכה, היא אסורה במגע עם בעלה הכהן על שום הטומאה שדבקה בה עם מעשה האונס. לפיכך, עליהם להתגרש.

חשוב להבין, ההלכה אינה טוענת בשום רגע (וגם לא הסרט), שהיהדות מאשימה את האישה וקובעת שעליה להיות מגורשת כי נאנסה. אין גם רמיזה שהאישה הביאה זאת על עצמה. אדרבה, מדובר כאן בהשתלשלות טראגית של השתמעויות: על המשמש בקודש (כהן) להיות טהור. הוא לא יוכל להיות טהור אם אשתו טמאה. היא טמאה כי היא נאנסה. לפיכך הם לא יוכלו להתייחד וגם לא לקיים מצוות פרו ורבו. מסקנה: עליהם להתגרש. הדבר דומה יותר להוכחה בגאומטריה מאשר לכתב האשמה כזה או אחר וכך גם מתנהל הסרט: כמו בכרוניקה של רצח ידוע מראש (שגם הוא סובב סביב יחסים אסורים והעונש עליהם), כל הנוכחים בסרט מתנהגים כמי שכפאם שד, עושים הכל כדי לפתור את המצב, אבל גם ברור להם שלא יעזו להמר את ההלכה או למרוד בה.
לפתרון התסבוכת יש סוף טוב מצד אחד, אבל יש לו גם מחיר: אי אפשר לסמוך על עדותה של אשה ולכן נניח כי לא נאנסה. מבחינה אנושית, בית הדין מנע טרגדיה והפרדה של זוג אוהב, אבל לנצחון יש טעם מר בגלל הנימוק.

לצפיה בסרט

טריילר:

דודי רוצה להיות שחקן, נקודה

stand upדודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.

המשך קריאה

אשת החצר - סיפור של שבירות וכוח

אשת החצראשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?

המשך קריאה