זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

 

 

אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.

 

מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף. 
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן  זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.

פסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.

הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.

כלה נערכת ליום חתונתה. היא מצפה לאירוע בכליון עיניים, מה שמתבטא ברמות הלחץ בהן היא נמצאת. אסור, פשוט אסור שתהיה תקלת מגז אוויר שתפגע בתכניות. היא משגעת את כל סביבתה ואת עצמה בשינויים שונים וכאשר לבסוף החתונה נערכת, הבלתי צפוי קורה, למרות כל התכנונים...

אם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.

יום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.

יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.

כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה. בין השאר, הואשמה המפלגה בכך שדרך יום האישה, ניסתה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתי.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות, או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.

 

 

 

סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.

שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.

היכנסו לעולם חדש

רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
 
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם. 
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.