סקירות סרטים
הסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.
את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.
כל זה היה מוטעה.
אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב?
בכך עוסק הפוסט הזה.
שמחים להכריז על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות, הראשון עבורנו.
הירשמו להקרנות הפסטיבל כאן או הגיעו להקרנות ברחבי הארץ, על פי בחירתכם.
זהו פסטיבל מיוחד במינו: במקום להחליט עבורכם במה תצפו והיכן, יצאנו בקול קורא עם מספר סרטים העומדים לרשותנו. היזמנו ספריות ויחידים להרים את הכפפה, לבחור סרט מתוך המאגר ולארגן עבורו הקרנה.
הצענו גם שתארגנו דיון או שיחה בעקבות הקרנת הסרט. השיחה לא חייבת להיות מועברת על ידי מומחה או חוקר-ת. אפשר גם לדבר באופן אישי, למשל על הדרך בה ספר או כותב השפיעו עליכם.
לשמחתנו, נענו לפנייתנו מכל רחבי הארץ: מבאר שבע בדרום ועד מרום גולן שבצפון.
האיגרת המשודרת (הנגן שבהמשך) מדברת על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים וגם על סרטים חדשים וסרטים אקטואליים. איגרת מושקעת, עם עריכה קפדנית. מוזמנים לצפות.
תמליל האיגרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים.
לכל מי שנמצא כאן בפעם הראשונה, זוהי האיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
איגרת משודרת, ניוזלטר וידאו, פודקאסט מצולם -- איך שלא תקראו לזה.
באיגרת הזו, שמצולמת בערך אחת לחודש אני מנסה להמליץ על סרטים מתוך מאגר מובי דיסקברי הרלוונטיים לאותו חודש. הבסיס הוא ימי שנה, חגים, אירועים אקטואליים וסרטים חדשים.
האיגרת של הפעם כוללת את כל אלה.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מסעיר את התקשורת העולמית והישראלית. במאבק הזה נפגעים אנשים רבים, כל יום, אבל יש כללים ברורים לגבי מי שתופס כותרות ומחזיק אותן יותר מ - 24 שעות.
במקרה הזה, התקשורת, באקט נרקיסיסטי טיפוסי, מדרגת פגיעה בעיתונאי בתור הדבר החשוב ביותר בעולם.
מבלי להתייחס ערכית לסולם העדיפויות הזה, אני רוצה לספר לכם על סרט-תחקיר שאני עצמי יצרתי לפני די הרבה שנים. אמנם באיגרת הזו אני בדרך כלל סוקר סרטים של אחרים אבל הפעם, במקרה, מדובר בסרט שלי. כותרתו היא פרשת א-דורה, ספין או סמל. את השם הקולע אגב נתן איתי לנדסברג נבו, שהיה אז עורך תוכנית התחקירים מבט שני, במסגרתה שודר הסרט.
מוחמד א-דורה היה ילד שנקלע לחילופי אש בין צה״ל לבין חמושים פלשתינים בצומת נצרים ברצועת עזה. השנה היא 2000, תחילתה של מה שנודע אחר כך כאינתיפאדה השניה. במקום היה גם צלם של הערוץ השני הצרפתי. הוא קולט את הילד ואביו מתחבאים מאחורי חבית, אחוזי אימה. אחרי כמה דקות המצלמה חוזרת לשם ואנחנו רואים את הילד שרוע על האדמה ללא תנועה ואביו מעליו. הילד, כפי שהתברר ונטען אחר כך, נהרג. האב נפצע ושוקם.
החומר מגיע לעיתונאי הרשת שארל אנדרלן. אנדרלן לא היה בשטח. הוא צופה בחומרים ומקליט קריינות רקע הקובעת באופן חד צדדי כי צה״ל ירה בילד.
העולם מתפוצץ. הנשיא קלינטון מתייחס באופן אישי לפרשה ומתחיל מחול שדים מטורף, שכל כולו האשמה של צה״ל ומדינת ישראל, היורה לכאורה במזיד באזרחים תמימים ובלתי מעורבים. איש בעולם אינו חוקר את הפרשה לעומקה בחיפוש אחר ממצאים.
ישראל הרשמית נכנסת למגננה ועמדת התנצלות. מבצעת תחקיר ומארחת בשטח עיתונאים בינלאומיים, בניסיון להוכיח כי לא היתה כלל זווית ירי בין כוח צה״ל לבין מוחמד א-דורה ואביו. זה רק הופך את הדברים לגרועים יותר. העיתונאים מציגים את הקצינים הישראלים כנלעגים. דובר צה״ל מחליט לשנות גישה וגוזר על עצמו דממה מוחלטת.
אבל את כדור השלג אי אפשר לעצור. א-דורה, כפי שרומז שם הסרט, הופך לסמל. סמל לתמימות הילדותית אל מול הרוע של הכיבוש. החולשה אל מול הכוח המופעל ללא שיקול דעת. מעשי טרור, כולל כריתת ראש של יהודי שבוי, מבוצעים בשם הנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. העסק הופך לסיפור של תקשורת, של דימויים ושל סמלים. זה כבר מזמן לא סיפור של מיקום כוחות יורים, זהות כלי נשק וזוויות. כל אלו לא מעניינים יותר.
בדיוק כמו בסיפור של שירין אבו עאקלה: יש מי שממהר לקבוע עובדות ויש מן הצד השני מי שמאזין למנגינה שהוא רוצה לשמוע ולא דורש הוכחות.
עולם כמנהגו נוהג.
אז מה קרה אחר כך בפרשת א-דורה?
קבוצת אזרחים מתחילה לחקור את הנושא על דעת עצמה, במשאבים עצמיים. הענין מגיע גם לבתי משפט ולתביעות דיבה. עשיית הכתבה הביאה אותי בין למסדרוןו צפוף של בית המשפט בפריז, Palais de Justice וגם למסדרונות בית המשפט העליון. ראיתי גם דוחות בליסטיים מפורטים, אנימציות עם הדמיות וגם שיחה מוקלטת מאוד משונה עם הצלם שתיעד את האירוע.
והיה גם את העיתונאי, נשוא הכתבה, שארל אנדרלן. הוא איים שאחרי צאתו לפנסיה יתבע את כולם, כולל אותי. הוא כבר מזמן יצא לפנסיה. התביעה עוד לא הגיעה.
כאז כן עתה, ראיתי קרב בין כאלו שיצירת תודעה ציבורית היא בעיניהם מטרה עליונה, לעומת אלו שחשיפת עובדות ללא משוא פנים היא משימת חיים. אלה ואלה לעולם לא יוכלו לתקשר זה עם זה. צד אחד מחושב, צד אחד תמים.
ועשו את החשבון לבד למי הכוונה במקרה של אבו עאקלה.
ונעבור לקומדיה!
דון ז׳ואן בגליל הוא סרט חדש במאגר, סרט בהפקה של שאדי סרור, שגם משחק בתפקיד הראשי ושל הבמאי נעמן בישארה, שכתב את התסריט.
הסרט, גם בעיני יוצריו, הוא קומדיה קלילה, נטולת היומרות והנפיחות שמאפיינות פעמים רבות סרטים הנעשים באזורנו, ששואפים ללא פחות מלשנות את העולם.
באופן מכוון - ואני מודה שלא שמתי לב לכך בהתחלה, הסרט הוא נטול מדינה: אמנם כל הסרט בערבית, אבל אין בו שמות של ערים ושכונות אמיתיים, אין שלטי רחובות ואין אפילו מספרי מכוניות. יחד עם זאת, זהו אינו סרט מדע בדיוני. הוא מתרחש בשום מקום ובכל מקום. יש בו גם מימד חתרני: יש בו אינטימיות, קללות, עישון מריחואנה בפומבי, נפיחות וגם אישה משוחררת ועצמאית אחת. דברים שקשה למצוא בסרט ערבי (לדברי יוצריו עצמם).
למפיקה הוותיקה והמוערכת אסנת טרבלסי, לשעבר יושבת ראש הפורום הדוקומנטרי, יש הרבה סרטים במאגר. לאחרונה נוספה עוד אסופה. סרטים חברתיים סרטים המתארים סיורים אישיים, אנשים ותופעות ממגזרים מוכרים פחות וגם סרטים עם אמירה פוליטית נוקבת. ביניהם סרט ערבית, שמתאר תרבות שגם אני גדלתי עליה, של הטקסט הישראלי כל כך של צפייה בסרט מצרי בכל יום שישי אחר הצהרים וגם דם חם, בבימויו של ארתור אברמוב, המתאר את המירוץ לפסגת הספורט העולמי בקיקבוקסינג של דניאלה ושל אוהד, תוך שהם מתמודדים במקביל עם מסורות משפחתיות קשוחה ועם עצמם.
נצפה בקטע מתוך דם חם.
מכירים את הביטוי ״הנדסת תודעה״? נעשה בו שימוש מרובה בזמן האחרון.
הסיפור הבא ממחיש אותו פעם נוספת.
מטא, לשעבר פייסבוק, מנסה בכל כוחה למנוע חקיקה שתגביל את פעולתה. אחרי שפנייה ישירה למחוקקים לא עזרה, היא פנתה לדרכים ערמומיות יותר. עומר כביר מדווח בכלכליסט כי תחקיר של וול סטריט ג׳ורנל מצא כי עמותה עלומה מממנת תוכן בכלי תקשורת. תוכן שקורא לא להטיל חקיקה על פייסבוק.
נשמע לכם מוכר? - אתם צודקים. ישראל מלאה בעמותות של ״אזרחים למען…״ ובמכונים שונים שעוטפים פרסומים אינטרסנטיים במילים כמו מחקר, סקר, לאומי, אזרחי, חופש, זכויות וכן הלאה. יש אכן מחקרים וסקרים מאחורי הפרסומים האלה, אבל תוצאת המחקר ידועה עוד לפני נערכו והשאלות בסקרים מנוסחות בצורה מניפולטיבית.
רובנו יודעים או משערים את קיומם של הדברים האלה, אבל מי שממש יצר תחקיר ענק על התשעייה הזו הוא יוצרי הסרט אם יש ספק. למעשה, הוא מבוסס על הספר ׳סוחרי הספק׳. תחקיר הסרט מתאר איך חברות הטבק נטעו במשך שנים בתודעה הציבורית ספק לגבי הנזקים שהסיגריות גורמות. הם גייסו מובילי דעת קהל, מדענים, מנחי תוכניות ועיתונאים כדי לפמפם את התחושה שהוויכוח על הנזקים של הסיגריות עוד לא הוכחו כחד משמעיים.
הם ידעו היטב שהסיגריות מזיקות. מחקרים פנימיים שלהם, שהם גנזו, הוכיחו זאת. אבל הם קנו זמן. הזמן הזה איפשר להם להרוויח מיליארדים, תוך שהציבור והמחוקקים כאחד משוכנעים שמדובר בוויכוח לגיטימי בין מצדדי ושוללי הסיגריות ובעוד אלפי אנשים מתים מנזקי העישון. מה שמרתק בסרט הזה ובספר שהוא מבוסס עליו, הוא התיעוד המדויק והעדויות הפנימיות שמובאות בסרט, המוכיחים שאנחנו כולנו רק כלי משחק.
מכאן חשיבותם הגדולה של סרטים מסוג זה ושל פיתוח של מה שמכונה אוריינות מידע: פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי מסרים שמונחתים עלינו השכם והערב.
האיגרת הזו משודרת על סף חודש יוני ואנחנו משיקים מה שבתקווה יהפוך למסורת: חודש של סרטים על משוררים וסופרים, משוררות וסופרות. יצאנו בקול קורא ספריות ויחידים לערוך הקרנות ולקיים לצידן דיונים ומפגשים.
החודש ייערכו כאלו מבאר שבע ועד מרום גולן. מרמת גן ועד תל אביב.
הירשמו לפסטיבל בקישור הזה
מערך הספריות באוניברסיטת בר אילן היה בין הגופים שנענו לאתגר. מיטל נג׳אתי וד״ר חיה בינוסוביץ יזמו וארגנו שיח לאחר הקרנת הסרט משהו על רוח תזזית, בו ישתתפו חוקרי וחוקרות ספרות מהשורה הראשונה באירוע היברידי שיתקיים ב - 7.6, ח׳ בסיוון, בלובי של מערך הספריות והמידע, בניין 401, אוניברסיטת בר אילן, בשעה 12:00
מה זאת אומרת אירוע היברידי?
המשמעות היא שהשיח ישודר במקביל ובזמן אמת לקהל מקוון. כל שצריך הוא להירשם. בחינם.
גם הספרייה העירונית בבאר שבע נרתמה לענין. צוות הספרייה (אילנית, שלומית וגילי) בחר שלושה סרטים העוסקים במשוררים. הסרטים יוקרנו בימי ראשון בערב במהלך חודש יוני 2022.
האסופה נקראת בין שני קצוות.
ההרשמה כאן
האיגרת הפעם היתה ארוכה מהרגיל, בגלל שהיו נושאים רבים וסרטים רבים. במילים אחרות - צרות טובות.
צפייה נעימה.
כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
מה תעשי אם את אוהבת את ישראל ומאמינה שצריך לחיות בה וביתך בחרה לגור באוסטרליה?
מה תעשי אם כל חייך היית ספקנית וביקורתית כלפי הדת ובנך בחר לחזור בתשובה?
איך תגיב אם בנך, התלמיד המבריק, יסרב ללמוד בטכניון כאחיו הבוגר ובמקום זאת יפנה לקריירת ריקוד ומחול?
הסרט ארבעה בנים של נעם דמסקי ומורדי קרשנר מספר מקרוב על אנשים שבחרו ללכת בדרך אחרת מכפי שהוריהם ציפו מהם או יעדו להם.
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
האם יש לבני האדם בחירה חופשית? השאלה הזו מעסיקה את המין האנושי דורות רבים. פילוסופים, חכמי דת, מדענים ואנשי רוח - לכולם יש דעה בענין.
בדרך כלל, שורש הדיון נע סביב שני מרכיבים:
- האם יש בחירה חופשית כאשר חינוך, מדינה, משפחה ומסורת מנחים אדם ללכת בנתיב מסוים?
- האם יש בחירה חופשית כאשר גנטיקה והורמונים מכוונים אותנו להתנהגויות ומעשים והופכים אותנו לבובות מותנות?
ואולי בחירה חופשית זה מאמבל-ג׳אמבל של פרוגרסיבים? ״לא באנו לכאן ליהנות״ אומרים בסרקאזם במשפחה שלי. החיים מלאי עמל, חובות, פחדים ודאגה אינסופית ואז פלופ, הם נגמרים.
בחירה חופשית, הגשמה, סיפוק וחס וחלילה אושר - הן מילים של עולם ראשון משועמם ומפונק.
אז בואו נראה מה יש לסרטים במאגר לומר על כל זה
במסגרת משפט אייכמן, הובאה עדות על כך שהוא זעם על פקידי הממשל האיטלקי באפריקה, שחמקו מפקודתו המפורשת לקדם את הפתרון הסופי עבור יהודי צפון אפריקה.
יש במאגר סרטים רבים העוסקים בשואה מנקודות מבט שונות, כמו סיפורים אישיים, היסטוריה, עדויות ועוד.
אבל אנחנו מבקשים להתמקד בנושא שמקבל תשומת לב בשנים האחרונות:
קורות יהודי צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השניה.
היסטורונים לא מגדירים זאת כ״שואת יהודי צפון אפריקה״, מאחר שרוב היהודים רוכזו במחנות בצפון אפריקה עצמה או הוטלו עליהם מגבלות, אבל לא חוו השמדה שיטתית כמו באירופה.
יחד עם זאת, היו כאלו שבהחלט נשלחו למחנות ריכוז.
'אוכלים בסתר' היא סדרה בריטית במהלכה נערך ניסוי פשוט אך מרתק: הוא נוגע להרגלי האכילה של רוב הבני האדם בעולם המתועש והשבע.
אנחנו באתר מראים פרק אחד מתוך הסדרה.
ג'יל וסטיוארט הם אח ואחות. שניהם סובלים מעודף משקל ומאוד רוצים לרדת. דבר אחד לא ברור להם: למה הם עולים במשקל? הרי לפי החישובים שלהם הם אמורים אפילו לרדת!
כאן בא לעזרתם צוות התכנית, בהנחייתה של אנה ריצ'רדסון.
אנשים המתנהגים באופן קיצוני מעוררים בנו התפעלות ואימה בו זמנית. מצד אחד, מפחיד להיות בקרבתם. הם חסרי מעצורים ועלולים לפגוע בנו, נפשית או פיזית. מצד שני, חוסר האכפתיות שלהם מהתוצאות, הנכונות להסתכן, המילים שיוצאות מפיהם בלי לחשוש מהתוצאות, התעוזה לקחת סיכון, המסירות למה שחשוב להם - כל אלה גם מעוררים הערכה, לפעמים גם קינאה.
יש שכירים שכאשר שומעים על אי היציבות של העצמאי, ינודו בראשם ויאמרו שלא יעמדו בכך. ויש שהופכים לעצמאים בעצמם. כל מי שמכיר או עבד עם פוליטיקאים יודע לאיזו כמות של שינאה ותככים הם נחשפים וסופגים יום יום. יש מי שהדבר מרתיע אותם. אחרים נמשכים לכך כמו למגנט. קיצוניות עשויה להיות גם מושכת וגם מרתיעה.
ישנו מיגזר אחד בו כמות האנשים חסרי המעצורים גדולה במיוחד. אתם בודאי חושבים על אסירים וזה נכון. אבל יש עוד ציבור כזה: מנהלים.
ואותם אנשים, לא רק שאינם מוחרמים, אלא שרוב האנושות מחפשת את קרבתם! למרות שידוע שרובם חסרי מעצורים, חסרי אמפתיה, אדישים לסבל הזולת ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
כן, זה מדעי.
צפו בוידאו בסקירה של שני סרטים מהמאגר, העוסקים בדיוק בטירוף של מנהלים, מנקודת מבט מדעית.