סקירות סרטים
מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.
אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.
אם גם אתם חושבים פעמיים לפני שתספרו שאתם מרגישים רע (״כדי לא להטריח״), יש לכם כלי עבודה מכל הסוגים (״כדי לא להיתקע״), צופים במדריכי עשה זאת בעצמך - DIY (״כדי לא להיות תלויה במישהו אחר״), כנראה שאתם היפר עצמאים, הגדרה שנוסחה והוגדרה יפה בכתבה הבאה.
הסיבות לכך מגוונות, החל בבושה, חשש מסירוב או חוסר רצון להיות חייבים ועד לטראומות שוגרמות לנו לא לסמוך על איש פרט לעצמנו.
באתר הסרטים תמצאו את הסרט מותר לבקש עזרה, סרט תיעודי מניו זילנד.
דיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.
אירוע יחודי, בו ערכנו הקרנה ומפגש יוצר, יחד עם הכרת סרטים חדשים במאגר
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו הוקרן ואחריו התקיימו מפגש יוצר ושיחה.
ראו כאן את הסרט ואת המפגש המוקלט, מחוברים.
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו עוסק במשפחות דתיות וחילוניות ובילדיהן. הוא צולם במשך עשר שנים, כדי לאפשר מעקב אחרי מערכות היחסים המתפתחות והדילמות החינוכיות.
מספר רבדים קיימים בסרט ועליהם גם נסבה השיחה שהתקיימה אחריו: חינוך ילדים, פשרה וויתור, זוגיות ומערכות יחסים.
מעל לכל, שאלות של זהות ישראלית ויהודית, מה שהופך את הסרט לרלוונטי לאנשים רבים בישראל.
הצטרפו אלינו להקרנה הבאה, של הסרט ׳אתה מת רק פעמיים׳
ואחריה מפגש עם הבמאי יאיר לב
״הסרט המותח ביותר שמוקרן כעת בישראל״
אורי קליין, הארץ
על הסרט
שיחת טלפון מפתיעה מבשרת לאמו של במאי הסרט כי היא היורשת החוקית של בית, בצפון היקר של לונדון. כל שיהיה עליה לעשות הוא להוכיח שהיא בתו של ארנסט בכינסקי. אלא שכמה ימים מאוחר יותר מתגלה באוסטריה מידע שמדהים את בני המשפחה: תעודת פטירה נוספת חושפת אדם עם אותו שם ומספר זהות, שנולד באותו יום ובאותו מקום בהם נולד ארנסט בכינסקי.
זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב.
סרטם של יאיר לב ודוד דרעי
עלות ההקרנה והמפגש: 25 ש״ח. הירשמו כאן
תעלומה בלשית מרגשת
שמוליק דובדבני - ynet
דוקו מדהים שמורשתו בסכנה
אבנר שביט - וואלה
התוצאה - לא פחות ממרתקת
בן בירון בראודה - מאקו-tvbee
התחקיר מאחורי הסרט
ניקו הופינגר - MyHeritage
הירשמו לאירוע כאן
עלות ההשתתפות: 25 ש״ח
בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
השידור המוקלט, תיאור טקסטואלי מתחתיו:
באיגרת הפעם:עם האירועים הסוערים באוקראינה, מבט פנימי על יחסי הגומלין של אנשי העסקים החזקים - ״האוליגרכים״ לבין השלטון. זהו גם שם הסדרה הנסקרת. באיגרת אנחנו מביאים סצנה מהסדרה, הסוקרת את נסיבות עלייתו של פוטין לשלטון.
לקראת הקרנת הסרט סיפור המתחיל בתמונה, ראיון עם הבמאית מולי לנדסמן. הסרט עוסק במרגוט קלאוזנר, סבתה של מולי. קלאוזנר היתה בין מייסדות תעשיית הקולנוע הישראלי, הקימה את אולפני הרצליה והיתה בצוות המייסד של תיאטרון הבימה ואחראית על הבאתו לישראל מברלין. היו לה חיים סוערים, היא גם עסקה בפראפסיכולוגיה, היתה אישה יצרית, יזמית, אמוציונלית ומפוכחת בו זמנית. ההיסטוריה של מדינת ישראל שזורה בחייה ומתועדת עם סצנות דרמטיות בסרט, המבוססות על יומנה.
הסרט יוקרן בנוכחות הבמאית, שגם תשוחח עם הקהל, ב - 1.3.2022, במרכז תרבות אניס ביפו.
הירשמו כאן
שימו לב כי קודי ההטבה מופיעים בתיאור האירוע.
במלאת 101 שנה לקרב בתל חי, סקרנו את הסרט טוב למות?! העוסק במיתוס טרמפלדור והאמירה המפורסמת. למה התכוון טרומפלדור ואיך מורשתו משפיעה על אלפי צעירים וצעירות במשך דורות.
עם גל הנוכלים והמתחזים השוטף אותנו מכל עבר בתוכניות תחקיר, צמח גל נוסף אופורטוניסטי של אנשים שטוענים שהם יכולים ללמד אותנו (תמורת שכר שמנמן) איך לזהות מתחזים. האם הם צודקים? כנראה שלא. ההוכחה המדעית בתוך האיגרת. וכל השאר בסרט כל האמת על רמאים.
מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
רועי, מוסיקאי מוכשר, גבר המחפש אהבה ובראש וראשונה בן בצל אביו - אריאל זילבר.
בסרט אני והזילבר יוצא רועי למסע כואב של בירור מה שהוא מכנה "קללת הזילבר" -- אהבת המוסיקה והצבתה במקום הגבוה ביותר בחיים, מעל יחסי אנוש ומשפחה ואולי כנתיב בריחה מהם.
מה תעשי אם את אוהבת את ישראל ומאמינה שצריך לחיות בה וביתך בחרה לגור באוסטרליה?
מה תעשי אם כל חייך היית ספקנית וביקורתית כלפי הדת ובנך בחר לחזור בתשובה?
איך תגיב אם בנך, התלמיד המבריק, יסרב ללמוד בטכניון כאחיו הבוגר ובמקום זאת יפנה לקריירת ריקוד ומחול?
הסרט ארבעה בנים של נעם דמסקי ומורדי קרשנר מספר מקרוב על אנשים שבחרו ללכת בדרך אחרת מכפי שהוריהם ציפו מהם או יעדו להם.