יאיר דלאל - עולם של מוסיקה

no jeep camel diedיום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.

יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.

המשך קריאה

רשימה מצוינת אבל כואבת של סרטים ליום הזיכרון

memorial

צריך להודות: בישראל יוצרים סרטי שכול, שבי והלם קרב ברמה גבוהה ובמספרים גבוהים. אולי הגבוהים בעולם. זו אליפות עולם שאיש לא רוצה להיות בה במקום הראשון.
אז קבלו מספר רעיונות והפניות:

ובכל נפשך - סרט על רס"ן רועי קליין
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/with-all-your-soul-he/582

נחשון וקסמן - הספירה לאחור
סרט המתאר את החטיפה וניסיון החילוץ הטרגי של החייל נחשון וקסמן ז״ל.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/nachshon-waxman-countdown-to-death-he/536

ראיתי ילד השדה - סרט על ערן שמיר, קצין בסיירת צנחנים
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/yeled-hasadeh-he/584

הבית על המים - סרט עלילתי על נפגע הלם/תגובת קרב ומשפחתו
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-house-on-the-water-he/401

ערים בלילה - סרט תיעודי על לוחמים שנפלו בבי. חלקם לקו בהלם/תגובת קרב
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/awake-at-night-pow-doc-he/825

הלכו בשבי - סרט על שבויי גוש עציון בירדן במלחמת השחרור
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/captives-he/518

היומן - סרט עלילתי על טקס הנצחה. אזהרה: סרט מקאברי. אנחנו מאוד אוהב אותו, אבל יש אנשים שעשויים להיעלב.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-diary-he/406

שמח שאתה חי - סרט תיעודי על התמודדות עם הלם קרב במופע תיאטרון מוסיקה
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/happy-you-are-alive-he/499

 

מי היה הרצל האמיתי

הרצלמצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון  לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.  


הבמאי והתסריטאי אמנון רובישטיין מיטיב לתאר את הרצל בסדרה בת שלושה פרקים, בהפקת שירות הסרטים הישראלי. אחרי תחקיר מעמיק וארוך, הסדרה פורשת לפנינו את קורות חייו האניגמטיים של הרצל ומנסה ליישב את הניגוד לכאורה שבאישיותו ואורח חייו אל מול חזון הציונות.
חשוב מאוד לציין זאת כבר עכשיו: הסדרה אינה מנסה לשבור מיתוסים ולהציג את הרצל באופן נלעג. היא גם אינה שמה דגש יחודי על אלמנטים סנסציוניים בביוגרפיה שלו כדי לגרוף תשומת לב. רובינשטיין נאמן למציאות ובעיקר מתמסר לצד הקולנועי שלה: לכן, גם הצילומים התיעודיים המודרנים (עבודה נפלאה של נילי אצלן) מנסים להעביר את האווירה של אירופה של פעם. להםן נוספות העמדות דרמטיות של מונולוגים הנאמרים על ידי שחקנים ושחקניות, המייצגים את מי שהיו חבריו, בני משפחתו או אנשים שהיו צידו של הרצל, למן היותו נער חולמני ובודד בבודפשט ועד עמידתו על הבמה כמנהיג.

כל הסימנים הראשונים מראים על כך שהרצל הוא עוד תוצר טיפוסי של תנועת ההשכלה השבעה: משפחה יהודייה הונגרית ועשירה, הרחוקה מן המסורת. האם מגדלת את בנה על ברכי התרבות הגרמנית ושולחת את בנה לתיכון האונגליסטי, שם הוא כותב בסתר שירים בהרשאת המשורר הגרמני היינה. המשך ללימודי משפטים בוינה, שם הרצל, החי מקיצבה חודשית נדיבה ואינו עובד למחייתו, מבלה בבתי קפה של הבוהמה, חולם לכתוב לתיאטרון ולעיתונות (ונדחה על ידם שוב ושוב), מבקר קבוע אצל פרוצות (וגם נדבק במחלת מין).
עד עתה, נשמע נרקיסיטי ודקדנטי, לא הפרופיל של מנהיג ציבורי, המקדיש את ימיו ולילותיו למפעל היסטורי בשליחותו של עם עתיק.  רוצים עוד? - הוא מצטרף לתנועת הסטודנטים ׳אלביה׳ הגרמנית פשיסטית ומגלה לידידו היינריך קאנא כי הוא נמשך לנשים דומיננטיות.

herzl

התפנית מתחוללת בהדרגה. ראשית, כאשר הוא נחשף לאנטישמיות גלויה באלביה אחרי לווית המלחין ריכרד וגנר, אחר כך בפריזה והשיא בזמן פרשת דרייפוס, שהופכת את הרצל לאקטיביסט ציוני, משם ההמשך כבר ידוע יותר. במקביל, הממסד הספרותי מתחיל להכיר בכשרונו. ואולם קורות חייו רצופים טרגדיות אישיות, שהופכים את הסיפור כולו למרומם ומדכא כאחד. 

לא אלאה אתכם בכל שאר הפרטים, אותם תמצאו בסרט ובכל ביוגרפיה מצויה על הרצל. אגב כך,  היזהרו מביוגרפיות המשמיטות פרטים פחות נעימים על האיש. כפי שנאמר, אין מטרת הסדרה להשחיר את פניו וזכרו, אלא פשוט לצייר את המציאות כפי שהיתה. בנוסף, יש מסר חשוב בעובדה שאנחנו מכירים בכך, שגם לאנשים גדולים יש חולשות ולא מנסים להאדיר ולרומם אותם משאר בני אנוש. 

לצפיה בסרט

טריילר:

כסף וזוגיות

 אהבה כסף משבר

הסדרה כסף, אהבה, משבר היא סדרה נוגעת ללב, אותנטית, עצובה ולעיתים שמחה ומעניקה תקווה.
הבמאית טניה סטפן מלווה שני זוגות שמנסים להגשים חלומות התעשרות, או לפחות חיים עצמאים ומשוחררים מדאגה כלכלית.
הם הולכים בעקבות החלום. בשני המקרים, הגבר מוביל. הוא מוביל את החלום, הוא מוליך אל הסיכון. כמאמר הביטוי הישראלי - צל"ש או טר"ש, הם הולכים על הכל או כלום.
בניגוד לתכניות ריאליטי, אין כאן מנטור כריזמטי שנוזף או משבח. אין פרסים, אין משימות. הם לבד, עם עצמם. הבמאית משכילה לרכוש את אמונם ולהיות איתם גם ברגעים החושפניים ביותר, אך כמעט מבלי לומר מילה בעצמה.
האם יצליחו?
דבר אחד בטוח: כשאין כסף, גם הזוגיות מתערערת.

המשך קריאה

אובר דוס - כשגבר פוגש אישה

נולד לטוסשימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.

היכנסו לעולם חדש

רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
 
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם. 
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.

המשך קריאה

המלוכלכים - אלימות בבתי הספר כפי שלא נראתה בקולנוע

 המלוכלכים - אלימות בבתי ספר

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

 

הסיפור שלא יאומן על שרגא ואולה

the art of livingהסרט הכשרון לחיות של אמיר הר גיל מתחיל באופן רגיל יחסית, עד כמה שסרטי דור שני לשואה יכולים להיות 'רגילים': הבן, יוצר הקולנוע, מתעד את אביו, שרגא, שמשפחתו ברחה מעור שיניה מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאנשי הגסטאפו היו בדרך אליהם הביתה ממש, באופן מילולי.
שנים אחר כך, האב, הקשור בנימי נפשו לגרמניה ותרבותה, עובד כעתונאי עבור עיתון גרמני גדול, כלומר מבלה רבות בגרמניה, כותב בגרמנית ולמעשה חי אותה בתוכו.
השאלה איך אפשר להיות קשור כל כך למקום בו ניסו לרצוח אותך ושבו זיכרון הילדות האחרון שלך מהגן הוא השפלה על ידי הגננת כי אתה יהודי - חוזרת בסרט וצפה בו מחדש ולמעשה הופכת להיות נושאו המרכזי.
כי זאת יש לדעת: האב, שכבר בן 70 פלוס בעת הצילומים, מוצא אהבה מאוחרת בגרמניה: אולה, אישה אצילית ויפה, שאוהבת אותו מאוד ושהיא בין השאר ארית טהורה על פי כל קנה מידה.
אבל רגע, הסיפור אינו רק קשר בלתי יאומן בין ניצול שואה לבת הסטריאוטיפית ביותר של העם הגרמני.
למעשה, הסיפור רק מתחיל כאן.

המשך קריאה