­

blue lambמנשה קדישמן היה פסל וצייר בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות, בנוסף לישראל, בארה"ב, קנדה, יפן, הולנד וגרמניה. הוא זכה בפרסים רבים וגם חתן פרס ישראל לשנת 1995 לפיסול.
לכאורה, עולה ציפייה לדמות מודעת למעמדה ומעט נפוחה מחשיבות עצמית, אבל בסרט הכבשה הכחולה עולה דמות בעלת ישירות כובשת, של אדם אינטילגנטי וחושב אך לא מתחכם עם צוות היוצרים או עם סביבתו.
קדישמן הוא אמן טוטאלי. האמנות קיימת בכל מקום בחייו, הוא נמצא בתוכה כשם שהיא בתוכו. אין כל הפרדה בין היצירה לבין האיש. אין גם פוזות וניסוחים קשים להבנה על אבסטרקט ודימויים עמוסי מילים לועזיות או עברית שאיש אינו משתמש בה. יש אותנטיות של אדם, שחי ומדמיין ללא הפסקה ומתאר בפשטות את מה שהוא חושב ומרגיש. זו דמות כובשת מסך, בעלת עוצמה, דמות שכל במאי חולם עליה לסרט תעודה. בז'רגון המקצועי אנשים כאלה מכונים "חורכי מסך."

החשיפה הפיזית של קדישמן אינה פשוטה לעיכול בתחילה. אחר כך מקבלים שגם זו חלק מהדמות והשפה הויזואלית של הסרט. כבר בתחילת הסרט, קדישמן מצולם ישן, על סף התעוררות. אדם ישן אינו שולט על מראהו. מה שיוצא יוצא. לקדישמן אין בעיה עם זה. הוא ישן חצי עירום וגם עם זה אין לו כל בעיה. אחר כך, בהמשך הסרט, יצולם במלתחות הבריכה, שם הוא מסתובב מעורטל עם חבריו הקשישים במפגן של ילדות משוחררת ומעוררת קנאה. אלא שאין להבין מזה שהסרט הוא מפגן מציצנות וחיפוש רייטינג. אז איך הוא לא, למרות כל מה שנאמר על החשיפה? אלוהים יודע, אבל דני דותן ודליה מבורך פשוט מצליחים לעשות זאת.
״כל האמנים רוצים שיהיה מוזיאון על שמם,״ אומר קדישמן בסצנה שנמצא בטריילר בהמשך. ״גם אני רוצה. אבל לי מגיע, כי אני טוב.״ הפשטות בה הוא אומר זאת, יש בה הכרת המציאות ולא התגאות ריקה. איכשהו, באופן בלתי ניתן להסבר, הנטיה הראשונה היא לחייך ואולי גם לומר ״הוא צודק.״ אולי זה בגלל שבעודו מדבר, הוא מושח במשיחות מכחול נמרצות וחסרות עידון לכאורה תמונה עליה הוא עובד. התנועות העזות מזכירות ילד הממלא חללים בדף צביעה ובכל זאת - זו עבודה של קדישמן.
הדבר החזק ביותר בסרט הוא, שלא צריך להיות אוהב אמנות מושבע, מתענין נלהב, סטודנט, מרצה, אוצר או מומחה. כל אחד יכול ליהנות מהסרט ומהאיש הכובש הזה.
במאי 2015 מנשה קדישמן הלך לעולמו בגיל 83, אהוב, מוערך ונערץ.

לצפיה בסרט המלא

צפו בטריילר כאן:

­