שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
שימי הוא מה שמכונה בז׳רגון דתי-לייט (באתר שבקישור יש בחורות עם שמלות ללא שרוול, שזה אומר הכל), כלומר סוג של חפפן, או ליברלי, אם תבחרו לכבס מילים. כן, הוא דתי בהגדרה. יכול להיות שהוא אפילו מאמין (אם כי הוא לא ממש משקיע בזה מחשבה), אבל הוא לא כל כך קם בבוקר לתפילה, לא לומד תורה (ובז׳רגון - לא ׳מקדיש עתים לתורה׳) ואוהב יותר להריץ דאחקות מאשר לשקוע בסוגיה תלמודית.
אבל הי, הוא נורא נחמד.
ומיכל, בוגרת האולפנה, מבחינה בזה מיד.
מאחר שהיא מבהירה כבר בהתחלה שחשובה לה רמה דתית של מי שתצא איתו, שימי אובד העצות מחליט שהוא יתחזה לדוס.
לזכותו ייאמר שהוא לא רוצה לרמות. הוא ממש מתכוון להיות קפדן יותר. אבל מה לעשות, שקשה להתעורר בבוקר וגם שיעור התורה די משעמם.
אז הוא מתחיל לזייף ולהונות את מיכל.
נכון, יש לא מעט סרטים כאלה, בהם הגבר או האישה מרמים במשך סרט מלא ואז, כאשר מתגלה האמת, מתחולל משבר.
זה בדיוק הסיפור של אוברדוס. במובן הזה, הסרט צפוי. אבל למי אכפת? הוא לא מדבר על החדרן שהתחפש למליונר בצרפת אלא על אחד משלנו ועל המוסדות הירושלמים שיעוררו רעמי צחוק אצל כל מי שמעורה במה שכל אחד מסמל: בית הקפה הספרותי-רוחני תמול שלשום, מפגש השיח המחוספס, גן סאקר ועוד.
כאשר הענינים מתחממים, מתחולל המשבר צפוי. מיכל מסתובבת והולכת. האם נפגעה מהעובדה ששימי אינו דתי כמו שחשבה? או שנפגעה יותר מחוסר האמינות? - הסרט אינו נכנס לדיון הפסיכולוגיסטי, אלא נאמן לרוחו, נשאר קליל ומחוייך: שימי ומיכל בוכים לחבר-ה הכי טוב-ה כל אחד.
הם מנסים להמשיך הלאה בחיים, אך אבוי! הזכרון מכה בהם.
כדי להמחיש את השממון בו שרויה מיכל, מתחיל איתה בחור חסר כל חן בעליל והבעת פניה המסויגת (בלשון המעטה) אומרת הכל. הבחור הזה הוא במאי הסרט, מתן גולומב:) - במחווה להיצ׳קוק, שנהג להופיע בהבלחה בסרטיו.
והסוף? הו, לא נקלקל לכם, אם כי הזהרנו כבר שמדובר בז׳אנר מוכר. מומלץ בחום.
צפיה בסרט
טריילר: