יום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.
יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.
"אני אזרח המזרח התיכון," מצהיר דלאל בתחילת הסרט. ההצהרה אינה פוליטית. יאיר הוא ישראלי ויהודי (ונצר למשפחת רבנים מעיראק). זוהי הצהרה תרבותית. דרך הבשמים, שהוליכה סחורות מהמפרץ הפרסי לנמל עזה ומשם לרומא, היא דרכו מבחינה מוסיקלית ותרבותית.
כשהיה ילד, התוודע לכנר דאוד אכרם והחליט, כבר בגיל 6, ללמוד כינור. מנהל הקונסרבטוריום הסכים איתו וכיוון אותו למסלול זה. אביו, שהיה עובד מדינה, עמל קשה כדי לאפשר לבנו המוכשר להתקדם בתחום המוסיקה. עבד בלילות בחברת שמירה כעבודה נוספת וצבע את הקונסרבטוריום כדי שיאיר הקטן יקבל עוד חצי שנת לימוד מוסיקלית. יאיר לא יכול היה לשאת יותר את ההקרבה הזו ובנוסף, גילה כי הזעה קבועה בידיים לא תאפשר לו להיות כנר, כפי שחלם. אך מעז יצא מתוק - יאיר הפך לנגן עוד, הכלי איתו הוא מזוהה עד היום ומאפשר את החיבור התרבותי של המוסיקה המזרח תיכוני למחוזותיה השונים. גם נגינת העוד לא היתה קלה בתחילתה: המורה היה המסטר האולטימטיבי, שלמה זיו לי והאב חשש מעוד מכה כלכלית. אלא שהמורה הדגול ובעל הידע העצום קלט מיד את כשרונו של התלמיד והודיע לאב שהוא מייעד את יאיר להיות יורשו המוסיקלי ואינו דורש תמורה, אלא רק את נוכחות התלמיד.
לאורך כל הסרט עולה שאלת הישראליות והמחסומים המוצבים נגדו המוסיקה של יאיר דלאל, מתוקף תיוגה כמוסיקה ערבית, מה שגרם להתעלמות ממנה ברדיו הישראלי.
דברים השתנו מאז. אמנם המוסיקה של יאיר דלאל אינה פופולרית כמו להיטים, אבל זה משום שהיא מורכבת. שיתוף פעולה שלו עם דוד טסה, שאירע אחרי הפקת הסרט, סייע לכל אחד מהאמנים להתקרב יותר אל הקהל הרחב. מוסיקאים אחרים, פופולריים יותר, סללו את הדרך של העולם המוזיקלי המזרח תיכוני אל לב הזרם המרכזי. במקביל, כוחו של הרדיו בחריצת גורלם של מוסיקאים הולך וקטן בזכות האינטרנט.
לצפיה בסרט המלא
צפו בטריילר לסרט: