נשים ומגדר

הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.

אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?

הסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.

רבקי, צעירה חרדית ונשואה טריה יחסית, נאנסת כאשר היא פותחת את הדלת לזר שמבקש צדקה. על פי ההלכה, היא אסורה במגע עם בעלה הכהן על שום הטומאה שדבקה בה עם מעשה האונס. לפיכך, עליהם להתגרש.

חשוב להבין, ההלכה אינה טוענת בשום רגע (וגם לא הסרט), שהיהדות מאשימה את האישה וקובעת שעליה להיות מגורשת כי נאנסה. אין גם רמיזה שהאישה הביאה זאת על עצמה. אדרבה, מדובר כאן בהשתלשלות טראגית של השתמעויות: על המשמש בקודש (כהן) להיות טהור. הוא לא יוכל להיות טהור אם אשתו טמאה. היא טמאה כי היא נאנסה. לפיכך הם לא יוכלו להתייחד וגם לא לקיים מצוות פרו ורבו. מסקנה: עליהם להתגרש. הדבר דומה יותר להוכחה בגאומטריה מאשר לכתב האשמה כזה או אחר וכך גם מתנהל הסרט: כמו בכרוניקה של רצח ידוע מראש (שגם הוא סובב סביב יחסים אסורים והעונש עליהם), כל הנוכחים בסרט מתנהגים כמי שכפאם שד, עושים הכל כדי לפתור את המצב, אבל גם ברור להם שלא יעזו להמר את ההלכה או למרוד בה.
לפתרון התסבוכת יש סוף טוב מצד אחד, אבל יש לו גם מחיר: אי אפשר לסמוך על עדותה של אשה ולכן נניח כי לא נאנסה. מבחינה אנושית, בית הדין מנע טרגדיה והפרדה של זוג אוהב, אבל לנצחון יש טעם מר בגלל הנימוק.

לצפיה בסרט

טריילר:

תמונה אחת בעיתון, אישה מבוגרת בעלת גוף מקומט ועינים מלוכסנות לבושה בחליפת צלילה מרופטת, צוללת בעוצמה בין הגלים כשרשת הדייגים בידה ובמבט חודר היא מביטה במצלמה. זה כל מה שהיה צריך בשביל דליה גרסטנהייבר לעזוב את האיזור הבטוח שלה, הבית והחברים בישראל ולצעת למסע בלתי נתפס אל מה שלימים יהפך הסרט הדוקומנטרי הנשים של הים.

כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה וכניסיון של המפלגה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתית.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.
כל הסרטים הנסקרים כאן נמצאים באתרי הסרטים שלנו, שנוצרו בשיתוף עם ספריות ציבוריות ואקדמיות. צפייה מהנה.

כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה. בין השאר, הואשמה המפלגה בכך שדרך יום האישה, ניסתה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתי.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות, או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.

זלדה (זלדה שניאורסון מישקובסקי) היתה מה שנהוג לכנות Late Bloomer - טיפוס של פריחה מאוחרת. ספר השירים הראשון שלה התפרסם כאשר היתה בת 53, למרות שכתבה שירים כבר מגיל 18.

מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.

אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.

פסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.

הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.