מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
ב - 9 באוקטובר 1994 עלה נחשון וקסמן על טרמפ בצומת הטייסים. במכונית היו ארבעה חברי ארגון חמאס, מחופשים ליהודים דתיים. במהלך הנסיעה ברכב השתלטו עליו המחבלים, כפתו אותו ולקחו אותו לביר נבאללה שמצפון לירושלים.
ביום המחרת הגיעה קלטת דרישות, בה נראה נחשון כשאקדח מוצמד לראשו והוא מבקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין לשחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. אם הדרישות לא יענו, הוא, נחשון, יוצא להורג.
מדינת ישראל נעמדה על הרגליים בעקבות הידיעות על החטיפה. היו שהתפללו, אחרים קיללו -- אבל מה שבטוח הוא - איש לא נשאר אדיש. הוריו של נחשון היו בדיאלוג מתמיד עם כוחות הביטחון וציפו לכל ידיעה שתבוא, ללא קשר לתוכנה.
במשך כל המתח והחרדה, הדהדה שאלה מוסרית וגם פרקטית קשה מנשוא: האם לשחרר את החייל דרך משא ומתן ולהסתכן בטרור (וכנראה בחטיפות נוספות) מידי המחבלים המשוחררים, או לצאת למבצע חילוץ ולסכן את חייו של החייל החטוף. זו אגב אינה שאלה שרק בישראל מתחבטים בה. בכל מדינה מגיבים אליה אחרת. בארה"ב למשל מקובל להנמיך פרופיל דיון ציבורי, מתוך הכרה בכך שדעת הקהל הלוחצת לשחרור משחקת לידיהם של החוטפים. ברוסיה מתבצעים מבצעים אלימים לחיסול חוטפים, גם במחיר של הרג החטופים. מדינות אחרות מכריזות מראש שלא ינהלו משא ומתן, כדי לנסות ולהרתיע חוטפים.
ובישראל? כמו בישראל, תמיד הכל רגשי, מורכב, טעון, רוחש, מרובה צדדים, דעות והבטים שונים לכל הכיוונים.
אין צד מנצח בדילמה כזו. זהו אינו דיון שיש לו פתרון וההחלטה הסופית מתקבלת ע"י הדרג העליון. אך בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של הלך הרוח בחברה ובתקשורת. הלך הרוח הזה הוא כמו שני מתאגרפים שווי כוחות. בכל רגע נתון נוטה הרוח לאחד הצדדים, אבל כל מהלומה יכולה לשנות את הכיוון.
יצחק רבין החליט על מבצע חילוץ. הוא אמר באותו זמן "אחמד יאסין לא ישתחרר לעולם, הוא ימות בכלא."
המבצע יצא לפועל ערב תום המועד אותו קבעו המחבלים למשא ומתן. החילוץ השתבש ובמהלכו נהרגו נחשון ומפקד כוח החילוץ ניר פורז.
אין ספק שהדילמה תחזור ותעלה בכל פעם מחדש, זהו אינו דבר שמיישבים אותו פעם אחת ולתמיד עבור העתיד, אם כי הטרור המודרני פחתו ופחות שואף לניהול משא ומתן, המאפיין גופי רציונליים, אלא שואף למקסימום הרג בכל מקרה, שכן בעידן הרשתות החברתיות והקושי בצנזורה, צילומי זוועה מהזירה משרתים את מטרות הטרור טוב מתמיד.
לצפיה בסרט
טריילר:
הסרט יפן מתחמשת, אצלנו באתר הסרטים, מספר על המהפך האדיר שנוצר אצל אחת המדינות המסקרנות והניגודיות בעולם - יפן.
ממדינה שנשבעה לא להילחם עוד לעולם, למדינה שבונה את הצבא השלישי בגודלו בעולם.
ב - 1945, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, יפן הכניסה לחוקה שלה את סעיף 9, קובע שהיא לעולם לא תיזום מלחמה על מדינה אחרת.
אומרים שצריך שניים לטנגו וזה היה המצב גם כאן: ארצות הברית, שניצחה במלחמה והכריעה את יפן בשתי פצצות אטום, ניסחה בעצמה את הסעיף הזה בחוקה. בכך היא רצתה להבטיח לעצמה שהאויב האכזר והמתוחכם שהיה לה, לא ישוב לתקוף אותה.
הצד השני היה היפנים עצמם, שעברו שינוי מוחלט והחליטו לנטוש את דרך המלחמה.
זה פשוט התאים לכולם.
עד שזה לא.
בכך עוסקים הסרט ׳יפן מתחמשת׳ והרשומה הזו.
Read more: יפן, שנשבעה לא להילחם עוד, בונה כעת את אחד הצבאות החזקים בעולם
דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?
ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
תמונה אחת בעיתון, אישה מבוגרת בעלת גוף מקומט ועינים מלוכסנות לבושה בחליפת צלילה מרופטת, צוללת בעוצמה בין הגלים כשרשת הדייגים בידה ובמבט חודר היא מביטה במצלמה. זה כל מה שהיה צריך בשביל דליה גרסטנהייבר לעזוב את האיזור הבטוח שלה, הבית והחברים בישראל ולצעת למסע בלתי נתפס אל מה שלימים יהפך הסרט הדוקומנטרי הנשים של הים.