זכויות אדם

לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.

מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.

הסרט תאוות בצע  - תשוקה גורלית הוא מעל לכל מסע. מסע לנפש ולחושים. בתור סרט תיעודי הוא ארוך למדי (שעה וחצי) -- מספיק זמן כדי להיסחף פנימה.
מטרתו המרכזית היא לדון בתאוות הבצע האנושית. לברר אם יש לה גבולות ובעצם - לברר מה מקור השאיפה שיהיה לנו עוד ועוד, אם ממילא ידוע שברגע אחד, הכל יכול להיגמר, בכל רגע.
הדיון עשוי להישמע שחוק משהו. הרי מי מאיתנו לא חשב על כך פעם אחת לפחות? והאם לא שמענו מילדות משפטים כמו ״כסף זה לא הכל״? ואך על פי כן, בזכות בחירה מוצלחת של דמויות בסרט, בתוספת פיזור גאוגרפי של הצילומים למקומות אקזוטיים, הוא מצליח להתרומם ולספק חוויה מיוחדת.  

אני אוהב שפות. לכן, מדי פעם אני נכנס לאתר של עיתון בשפה זרה אותה אני לומד ומנסה לקרוא. ב - 7.10.2023 נכנסתי לאתר של עיתון במדינה אירופאית. היתה שם התמונה המפורסמת של הדחפור שמפיל את הגדר שבין רצועת עזה לישראל. הכותרת והכתבה סיפרו שהפלת הגדר משולה להפלת חומת ברלין. שזוהי היציאה לחופשי של הפלשתינים מהכלא בו הם נמצאים. לא היתה אף מילה על כך שהפלת הגדר נעשתה כדי לרצוח, לאנוס, לשרוף ולחטוף. בעיתון הזה, שהוא בין המובילים באותה מדינה, עובדים 700 איש במשרה מלאה. רובם בעלי השכלה אקדמית. הם יודעים לקרוא, הם יודעים לבצע תחקיר - זהו למעשה המקצוע שלהם. הכותרת הזו, בעמוד הראשון, היתה שם 4 שעות, נצח במונחי עיתונות יומית. אף אחד לא עצר, לא העיר ולא בדק את הנכונות העובדתית הפשוטה של הכתבה.
אני יודע, אנשים בישראל טוענים במקרים כאלה ש״משלמים להם״, או שהם פשוט אנטישמים. ייתכן מאוד שזה נכון. ויחד עם זאת, האקט הזה של הצגת פריצת הגדר לצורך ביצוע טבח, כאילו זו יציאה אל החופש, היה אקט של טמטום מוחלט וטהור.
כמובן, לא יכולתי לדמיין שמה שיבוא אחר כך יהיה גרוע הרבה יותר.

תמונה אחת בעיתון, אישה מבוגרת בעלת גוף מקומט ועינים מלוכסנות לבושה בחליפת צלילה מרופטת, צוללת בעוצמה בין הגלים כשרשת הדייגים בידה ובמבט חודר, היא מביטה במצלמה. זה כל מה שהיה צריך בשביל דליה גרסטנהייבר לעזוב את האיזור הבטוח שלה, הבית והחברים בישראל ולצאת למסע בלתי נתפס אל מה שלימים יהפך לסרט הדוקומנטרי הנשים של הים.

כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה וכניסיון של המפלגה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתית.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.
כל הסרטים הנסקרים כאן נמצאים באתרי הסרטים שלנו, שנוצרו בשיתוף עם ספריות ציבוריות ואקדמיות. צפייה מהנה.

ישנם באתר הסרטים כמה וכמה סרטים ששמם מתחיל ב״כל האמת על...״ - כך גם הסרט על תעשיית התרופות. אך בניגוד לסרטים אחרים, שבדרך כלל בודקים מיתוס עממי בצורה מדעית, אז כאשר הדבר מגיע לתעשיית התרופות, קשה הרבה יותר לחשוף את האמת.  
האם זה בגלל שתחום התרופות פחות מדעי, נניח ממזון אורגני? - ברור שלא. הסיבה שקשה יותר לדעת את כל האמת היא בגלל הסתרה, השתקה וסירוב לשתף פעולה מצידן של חברת התרופות.
הדברים שעולים בסרט קשים. אך חוסר שיתוף הפעולה מצד חברת התרופות, מעלה את החשד שאותה אמת שהסרט מנסה לחשוף, קשה אף יותר.
המטרה של הסקירה הזו היא לא רק לספר על הסרט, אלא גם להביא זוויות שלא נאמרות בו. כולל כאלו שמאירות את הצד של חברת התרופות. כן כן, יש בהחלט צד כזה. קל ומתבקש לצייר חברות אלה  כמפלצות חמדניות, אטומות ומרושעות. גם קל להביא הוכחות לכך שזה אמיתי. ואף על פי כן, יש גם צד שני. ההגינות מחייבת לדבר עליו.
קראו בהמשך את ״כל האמת״, גם על הסרט, בסקירה הזו.

קיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה. בין השאר, הואשמה המפלגה בכך שדרך יום האישה, ניסתה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתי.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות, או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.

בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר. 
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים  קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.

מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.

אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.

התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.

החושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.