בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.
קטן עליהם. לכאורה
הקרב על סטלינגרד לא היה רק עימות צבאי; הוא הפך למטאפורה של מאבק חסר רחמים, של עמים ושל אידיאולוגיות. במשך חודשים ארוכים נלחמו חיילים גרמנים וסובייטים פנים אל פנים – לעיתים בתוך אותו מבנה חרב, קומה אחת מול רעותה.
בתחילת הדרך האמינו הגרמנים כי מדובר בקרב קל יחסית. אחרי מסע ניצחונות מרהיב ברחבי אירופה, נדמה היה כי כיבוש העיר הנושאת את שמו של סטאלין יהיה עוד חוליה בשרשרת ההצלחות של הורמאכט. אך המציאות התגלתה אחרת לחלוטין: הצבא האדום נלחם מבית לבית, מחדר לחדר, לעיתים ממש בין קירות מתפוררים. ההתנגדות העיקשת והעקשנות חסרת הפשרות של הרוסים הפתיעה את הגרמנים והפכה את העיר למלכודת מוות. במקום ניצחון מהיר, הם נקלעו למצור, לקור מקפיא ולרעב שכרסם בהם לא פחות מהכדורים.
ואז בא החורף
אל התמונה נכנס גם החורף הרוסי – אותו חורף שממנו הזהירו מפקדי השטח הגרמנים פעם אחר פעם. אותו חורך שהכריע גם את צבאו של נפוליאון, יותר ממאה שנים קודם לכן.
הקור העז, הכפור והשלגים הפכו את חיי החיילים לסיוט יומיומי. אך היטלר, בשיא יהירותו (ולמזלנו), דחה את כל האזהרות. הוא הפך אובססיבי לסטלינגרד – עיר שהפכה בעיניו לסמל אישי – גם כאשר איבד אלפי חיילים מדי שבוע.
הרוסים עברו ממגננה למתקפה: כוחות רבים הוזרמו לעיר בחשאי וכמות עצומה של חימוש חדש הוטלה למערכה. השמיים כוסו באלפי פגזים ומטוסי הסיוע הגרמניים פשוט לא יכלו להצניח אספקה. החיילים הגרמנים גוועו. לא היה להם אוכל, לא היתה להם תחמושת והם היו מכותרים.
גם כשצבאו הלך ונמחק, היטלר דרש מהגנרלים שלו להילחם עד האיש האחרון. מפקד הארמייה השישית, פרידריך פאולוס, לא ציית לצו הבלתי נאמר הזה. במקום להתאבד כפי שציפה ממנו הפיהרר, הוא חתם על כניעה – ואפילו הרים כוסית לכבוד ניצחונו של הצבא האדום.
מאותו רגע, העולם הביט אחרת על גרמניה הנאצית ועל ברית המועצות. מאותו רגע, הוורמאכט עבר למגננה, ובחזית המזרחית נרשמה מגמה מתמשכת של נסיגה מערבה—(עם תנודות מקומיות)—עד סופה המדמם של המלחמה בברלין; ובתוך סטלינגרד עצמה, הארמייה השישית לא נסוגה אלא הוקפה ונכנעה. לאחר מכן, בהדרגה, רוב השבויים הגרמנים נספו מרעב, קור ומחלות.
סטלינגרד נתפסה כנקודת המפנה של המלחמה: המקום שבו השתנתה הדינמיקה (יש מי שמזכירים נקודות מפנה נוספות – מוסקבה בדצמבר 1941, או הצמד סטלינגרד–אל־עלמיין בסוף 1942 – אך הקונצנזוס ההיסטורי רואה בסטלינגרד את הרגע שבו “הכול השתנה”).
כוחו של מיתוס
לאורך השנים הפכה סטלינגרד למיתוס רוסי של עמידה בלתי מתפשרת, מיתוס שפוטין עצמו שאב ממנו השראה. בנאומים חגיגיים בוולגוגרד – העיר שנשאה בעבר את שמה של סטאלין – הוא השווה בין רוח מגיני סטלינגרד לבין הלוחמים באוקראינה. לא רק במילים: הוחלט ששדה התעופה של העיר יישא שוב את השם “סטלינגרד”. הזיכרון ההיסטורי הופך כאן לכלי פוליטי, חלק מן ההווה לא פחות מאשר מן העבר.
הסרט התיעודי משרטט את כל אלה בצורה חסכנית ונטולת פניות. מבחינה קולנועית, מדובר ביצירה מוקפדת. החומרים הארכיוניים הנדירים חושפים צדדים שלא נראו קודם, והעיבוד הקולי – מלאכת מחשבת – מדגיש כל פיצוץ, כל צעידה בשלג, וכל דממה מאיימת (ההפקה היתה טרם העידן הדיגיטלי, מה שמגדיל את ההערכה למלאכת עורכי פס הקול).
הקריינות המינימליסטית של לורנס אוליבייה מוסיפה נדבך של עוצמה, דווקא בשל המינון המאופק. דקות ארוכות חולפות ללא מילה אחת, מתוך בחירה מודעת של היוצרים לתת לחומרי הגלם לדבר בעד עצמם. זוהי צניעות קולנועית אמיצה, המעבירה לצופה את תחושת החנק והאימה במלואן.
ובסופו של דבר, סטלינגרד היא לא רק פרק במלחמה ההיא. היא עדות לנקודת השבר שבה יהירות פוליטית נפגשה עם עמידה אנושית אדירה. מורשתה, לטוב ולרע, עדיין חיה בתודעה העולמית ונדמה שלא נוכל להבין את המאה ה־20 – ואולי גם את המאה ה־21 – בלעדיה.