סקירות סרטים

׳געגועי אם׳ הוא סרט שנראה בתחילה כמו קונספירציה שפוגשת קומדיה. ואז הוא הופך לנוגע ללב.

אז בואו נתחיל מהקונספירציה ולמה היא ממש נשמעת סבירה
ב - 1998 הופיעה בגאורגיה קשישה שטענה שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא הבן האובד שלה. האישה, ורה פוטינה, סיפרה שהיא רוסייה במקור ושהתחתנה עם חייל גאורגי ועברה לגור איתו בכפר שלו. היה לה בן שנולד מוקדם יותר, מחוץ לנישואים, ובן הזוג שלה לחץ עליה למסור אותו להוריה ברוסיה. היא עשתה זאת.
מאוחר יותר, הוריה מסרו את הילד לאימוץ מבלי לספר לה. לילד שלה קראו וובה, כלומר ולדימיר. שם המשפחה הוא כאמור פוטין. זהו באמת שמה. כשהיא אכולה רגשות חרטה ואשמה, היא צופה בטלוויזיה ופאום מהדהדת בה ההבנה (הסוביקטיבית): נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין הוא הבן האובד שלה.
גם תאריכי הלידה דומים. עם פער של שנתיים אמנם, אבל זה יכול לקרות אצל ילדים מאומצים בלי מסמכים.
עד כאן, סברה ומקריות, המתחברת לאימא המחפשת את בנה ונאחזת בכל סימן. עם זאת, השם פוטין לא כל כך נדיר וכמובן שהשם ולדימיר נפוץ מאוד....
אז למה שנאמין לה?

ואז מתבררים כמה פרטים מעניינים: אין כמעט מידע על ההורים של נשיא רוסיה פוטין. הוא עצמו מספר שהוא נולד כאשר הוריו מבוגרים ונפטרו שניהם מסרטן. שני אחים גדולים שהיו לו נפטרו בילדותם המוקדמת. כלומר, אין לו בני משפחה. אין כמעט עדות לילדותו לפני גיל שמונה. אין חברי ילדות שזוכרים אותו לפני גיל זה.
ורה מספרת שהיא מסרה את בנה וובה בגיל עשר, אבל כאמור, לא היה אז רישום מדויק של ילדים מאומצים, אז ייתכן אי דיוק בתאריכים. המרחק בין גיל 8 ל - 10 לא גדול.
בכפר מטחי בגאורגיה, בו חיה ורה, יש שורה של אנשים שזוכרים את הילד של ורה. הם משוכנעים שמדובר בנשיא פוטין. מספרים עליו שאהב היאבקות,
שאהב לנצח, שאהב לדוג, שהיה ילד חכם. 
העסק מסתבך: מטוס ועליו עיתונאי רובי בשם ארטיום בורוביק, שהיה בתהליך הכנה של  סרט על ילדותו של פוטין ועל ורה, מתרסק. עיתונאי איטלקי בשם אנטוניו רוסו, שהחל להתענין בנושא - נרצח בדעה שסיקר את המלחמה בצ׳צניה. ואם לא מספיק לכם, אז מי שטענה שהיתה מורה של הילד ולדימיר פוטין בכפר הגאורגי, אמרה שפקידי ממשל לחצו עליה לשתוק.

זה לא הסיפור

אז האם ורה היא אכן אימא של הנשיא פוטין? תשפטו בעצמכם. אותי הסרט תפס מסיבה אחרת לחלוטין: לראות אדם מבוגר מתייסר על החיים שחי אותם ועומדים להסתיים. ורה היתה מהנדסת רוסייה, מלאה בשמחת חיים. היא נפרדה ממי שהיה אבי בנה הראשון (לכאורה הנשיא פוטין) כי גילתה שהיה בעצם נשוי.
ואז פגשה בחייל סובייטי משוחרר, שהבטיח לה חיי עושר, אך במקום זאת, הביא אותה לבית המט לנפול של הוריו בכפר נידח, במדינה זרה, עם שפה אחרת ותרבות שונה. אחר כך היא נכנעה ללחצו למסור את בנה.
לא היתה אהבה בין בני הזוג, כפי שגם היא וגם אנשי הכפר מתארים. המקום נידח ורק כאשר במאית הסרט מגיעה, ורה מעזה לראשונה לומר ״אני לא מאמינה שאני כאן כבר 52 שנה.״.
הכפר לא מקום רע בפני עצמו: האנשים מלאים שמחת חיים ואהבת אדם. אך היא לא שייכת. ויש לה געגועים עזים לבנה, שכנראה לא יסתיימו לעולם. אם נשיא רוסיה בנה, אז הוא מתכחש לה. ואם הוא לא בנה, אז אין לה מושג היכן הוא.

ציפיתי לראות סרט בסגנון בוראט - והכפר אכן מזכיר קצת את סצנת הפתיחה של בוראט. אבל פתאום הסרט הפך נוגע ללב, למרות חוט ההומור המשוח לכל אורכו. אותי הוא השאיר ברגשות מעורבים של צחוק עם עצב.
היא אגב שרדה עוד 20 שנה, שנה אחרי הסרט ונפטרה בשיבה מופלגת, בגיל 97

צפו כאן בסקירה שלנו על הסרט:

צפו כאן בסרט געגועי אם