כך ראינו - חוכמת ההמונים פוגשת היסטוריה

כך ראינוהיסטוריה היא ענין של נקודת מבט. כשהייתי ילד ולמדתי היסטוריה בבית הספר, היסטוריה נראתה לי ולילדים אחרים כמו אוסף של תאריכים, שמות ועובדות יבשות. הכי אוביקטיבי בעולם והכי משעמם בעולם. כשהחלטתי ללמוד היסטוריה כמקצוע מוגבר בכיתה י׳, הורמו הרבה גבות בתמיהה ובלעג.
היינו מעטים (נגד רבים:)): מתוך שכבה  של 360 תלמידים, רק 6 החליטו ללמוד היסטוריה באופן מורחב. אם סגנית המנהלת לא היתה בעצמה מורה שרופה להיסטוריה, לא היו פותחים את המגמה.

חרצתי את גורלי. במקום ללכת לכיתת מחשבים, לכתוב לולאות בפורטרן ובייסיק ולהיות היום אחרי האקזיט השני שלי (או לחלופין מפוטר היי-טק), שקעתי לתוך ההיסטוריה, אם המקצועות ההומניים והנה אני כאן לפניכם, מתחטא בבלוג קולנוע.
ואז גם גיליתי שהיסטוריה היא (א) מרתקת ו - (ב) ענין של נקודת מבט. 
והנה בא הסרט כך ראינו והוכיח לכולם את מה שאני יודע מאז גיל 16.

מי שכותב את ההיסטוריה כותב את הזיכרון. הוא לעולם יחקור מתוך אג׳נדה, לא משנה כמה יכחיש זאת. השאלה מה יחקור ואיפה ישים את הדגש והכי חשוב - איך יפרש את מה שהוא חושף --  קובעת תודעה קולקטיבית.
על התודעה הקולקטיבית הזו גדלים דורות של ילדים, שאחר כך יוצאים למלחמות על דברים שאין לדעת אם הם נכונים כלל.
זה בסדר, אני לא מרחיק לכת וטוען שהכל קונספירציה, שהשואה לא התרחשה כלל או שהנחיתה על הירח היא תעלול של אפקטים קולנועיים. כן, יש מרכיב רציני מאוד של הצלבה של עובדות בהיסטוריה ויש זרמים שונים של חקר היסטוריה, מספיק כדי ליצור גיוון ושיח פלורליסטי.

אלא שההיסטוריה הממוסדת, זו הנעשית על ידי חוקרים מקצועיים, היא בדרך כלל היסטוריה מדינית: חקר של דברי ימי העולם דרך מלחמות והתפתחויות מדיניות. לכאורה יש בזה היגיון רב. מלחמות קובעות את גורלנו וראשי ממשלה, נשיאים, מלכים ורודנים משפיעים על ההיסטוריה בדרך כלל יותר משרברבים וחנוונים. אחריהם באים בסדר החשיבות, על פי ההיסטוריונים, מדענים וממציאים, אנשים כמו לואי פסטר (חולל מהפכה בטיפול במחות זיהומיות), תומס אדיסון (ממציא בתחום החשמל), האחים רייט (ממציאי המטוס) והנרי פורד (בונה המכוניות).
וכמובן מפתחי פצצת הגרעין.

בשנים האחרונות מתפתח חקר ההיסטוריה דרך נקודת מבטם של האנשים הקטנים לכאורה, האזרחים. מחקרים היסטוריים נעשים על חיי היום יום של אזרחים בשכבות שונות, על חיי המין, על מעמד הנשים, על דרכים לגדל ילדים ולחנך אותם. רק לאחרונה התברר לי שעד למאה השנים האחרונות ילדים בדרך כלל גדלו בנפרד מהוריהם באירופה רוב שנות ילדותם. שהיחס לילדים היה בעיקר כאל כוח עבודה. לא היו את הדברים האלה כאשר למדתי על ביסמארק ומטרניך במגמת ההיסטוריה המורחבת. למדנו על תהליכים מדיניים, התעמקנו במרקס ואנגלס ולא היה לנו מושג איך חיו ילדים במכרות באנגליה (קצת בכל זאת למדנו, דרך הלימוד על הסוציאליסט האוטופיסט רוברט אוון האנגלי).

וזה בדיוק מה שעשו אריק ברנשטיין ואליאב לילטי בסרט כך ראינו. השניים אספו אט אט ובאופן סיזיפי פיסות של צילומים ביתיים מישראל (עוד מהתקופה שהיתה פלשתינה-א״י) וחברו אותם יחד לסיפור על ישראל מנקודת מבטם של האנשים ה״רגילים.״

הסגנון הקולנועי דומה מאוד לזה של ילדי השמש המצוין של רן טל, שעוסק בהיסטוריה של הקיבוץ מנקודת מבטם של אלו שגדלו וחיו בו: כל הסרט נוצר מחומרים ארכיוניים כאשר ברקע שומעים את קולות העדים, צלמים או מצולמים ברוב המקרים, שמדברים על מה שהם רואים בזמן אמת. פס קול יצירתי במיוחד יוצר תחושת הצלבה מצד אחד, על ידי שזירת מספר דוברים בזה אחר זה ליצירת סיפור אחד או על ידי הדהוד וחזרה על חלק מהדברים הנאמרים, הנוטעים תחושה של ספק תעתוע ספק ריאליזם, משל אמרו לנו היוצרים ״האמנם כך היה?״ מגדילה ואומרת אחת מהמרואיינות ״אני כבר לא בטוחה מה אני זוכרת ומה עולה מהצילומים או מה רק סופר לי.״ - זה בסדר, מדובר בתופעה אנושית ידועה. כולנו באותו מקום. זה גם כוחה של האמירה העולה מהסרט לגבי תעתועי ההיסטוריה.

יש הרבה שיאים בסרט וגם אמירות בעלות משמעות פוליטית. כל אחד מוצא את מה שמדבר אליו או אליה. זמן רב מוקדש לטראומה של מלחמת יום כיפור באופן שאולי עולה על כל מה שסופר עליה עד היום, מבחינת תחושת האובדן, הטראומה והאנדרלמוסיה. מתחרה אולי רק בגילוי אליהו של ס. יזהר.
אלי קלעו במיוחד בסרט דבריו של רוני סומק, הילד ממוצא עיראקי, שהכיר את ההיסטוריה של שורדי השואה עוד לפני שילדיהם הבינו אותה. בתחילה שמע את המילה ׳בוכנוואלד׳ וחשב שהיא מחלה. מחלה שגורמת לשכן אחד לצעוק בלילה, לשכן אחר להחביא פרוסות לחם, לשכנה אחרת ללכת לבית הספר ולהמתין בחרדה לביתה שתצא ולעוד אחת לשאול כסאות לסדר פסח, כאשר כולם יודעים שמאחורי התריסים המוגפים היא חוגגת לבדה. אכן, מחלה מגוונת היא בוכנוואלד.

 

צפיה בסרט

טריילר:

Tags: אקטואליה, פוליטיקה וסכסוך, היסטוריה, חברה