עוד יום: סרט שלא רואים כל יום

נולד לטוסאחד היתרונות של הבלוג הזה הוא, שהוא אינו שיווקי ומאפשר לנו לכתוב דברים מהלב.
'עוד יום' אינו להיט קולנועי טיפוסי. אין בו צעקות, התאהבויות, פרידות או בגידות תיאטרליים. איש אינו מת בו ולא מגלה אחרי שנים או על ערש דווי את הוריו או ילדיו שנעלמו.
אבל עוד יום הוא הסרט הכי נוגע ללב שתראו ברדיוס של עשרת בתי הקולנוע המציאותיים והוירטואליים הקרובים אליכם.

הסרט לא קיבל את תשומת הלב וההערכה להם הוא ראוי ועל הבמאית שלו - שלומית נוישטטר בלום לא הצלחתי למצוא אפילו מילה בגוגל. תחקיר בבית הספר מעלה בו למדה העלה שפרשה מתחום הקולנוע. וחבל.
אמא, אבא ובן הם הדמויות המרכזיות והכמעט יחידות בסרט המינימליסטי הזה. זירת ההתרחשות היא הבית.
סוזן, אשה יפה להדהים, חיה בו עם בעלה הגמלוני ובנה המסורבל.
שניהם תמימים, בלתי מודעים, פגיעים, משתדלים.
הם אוהבים אותה ללא גבול, מעריצים את הרצפה עליה היא דורכת והאוויר אותו היא נושמת, אבל היא נגעלת מהם.
מדי פעם היא מרגישה אשמה מזה, אבל ברוב הזמן הם פשוט דוחים אותה.
אירוע רודף אירוע. קטנים לכאורה, יום יומיים. מקלחת, אכילה ישר מהמקרר, אורחים שמגיעים ללא התראה מוקדמת.
במבט חיצוני, אוביקטיבי, כזה המתעד אירועים, אין דרמות.
סאתה נגדשת. היא לא אומרת מילה, אך מבטיה הנואשים אומרים הכל.
על מי אנחנו מרחמים? עם מי אנחנו מזדהים? - לא ברור כל כך. אותו צופה יכול להזדהות רגע אחד איתה ואחד אחד עם בנה ובן זוגה.

וזהו, קורה מה שקורה. הבלתי נמנע.
והחיים נמשכים. עצובים ונוגעים ללב. 

צפיה בסרט

טריילר:

Tags: אמנות ותרבות, זהות, יחסים, משפחה, נשים ומגדר