משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
מאבק זה של החדש בישן והישן בחדש מתגלה בסרט בשיאו וחדר האוכל הופך לסמל: כל דור נאבק להגדיר עצמו מחדש ולהתנער מההרגלים והאמונות של הדור הישן ויותר מאוחר נאבק לשמר את ההרגלים והאמונות מול הדור החדש שמעוניין להחריבם וליצור מאפיינים משלו. בנוסף, המאבק מגלה את האידאלים הקומוניסטים ומוציא אותם לאוויר העולם, אחרי שנקברו במהלך השנים והפכו את המילה "שיתופיות" לגסה.
כמו למשל אותו רעיון בלתי יצרני, על פיו יש לשמר פעילויות מסוימות, אפילו אם הן גוררות הפסד כספי וחומרי.
במאי הסרט, גולן רייז, הוא בעצמו קיבוצניק לשעבר. הוא מעיד בראיונות, שבתחילת הצילומים נקט בגישה צינית כלפי המאבק הגדול של זקני הישוב כלפי משהו שנראה כל כך טריוואלי כמו ארוחת בוקר, אך עם התקדמות הפקת הסרט, המאבק החל גם לגעת בו. הוא החל להבין עד כמה מבחינתם יש במאבק הזה הרבה יותר מרק ביצה וגבינה.
מה שמעניין ויוצר פן אירוני לכל ההתרחשות הוא בכך שדווקא הקומוניסטים הם אלו ששרו "עולם ישן עד היסוד נחריבה" והנה היוצרות מתהפכות עליהם ופתאום מוצאים את עצמם משתייכים לעולם הישן אותו יש להחריב...