האם מותר לבצע הקרנות ציבוריות של סרטים בספריות ובכיתות

 public screening

נתחיל בקביעה הזהירה שמדובר בענין מורכב ואין תשובה חד משמעית.
אבל זו אינה תשובה מתחמקת: אדרבא, ננסה להציג כאן את כלל הגורמים המשפיעים לפני קבלת החלטה על ביצוע הקרנה ציבורית של סרט בספריה.
רשומה זו מסתמכת על מאמר בנושא, שנכתב על ידי קרי ראסל, מומחית לזכויות יוצרים ובכירה בארגון הספריות האמריקאי ALA. המאמר הופיע במקור בכתב העת Public Libraries, היוצא לאור על ידי ALA.
חשוב לזכור כי פרשנות זו מתייחסת לחוק האמריקאי. בישראל אין די ניסיון בנושא, בשל העובדה שעדיין אין מספיק תקדימים משפטיים. החוק עדיין עמום ונורמות שנתקבעו הן בדרך כלל פרי החלטה מקומית של מנהלת או מנהל ספריה. הן פעמים רבות מבוססות על תפיסת עולם מוסרית ופרשנות עממית של חוק זכויות יוצרים וכללי השימוש ההוגן, שמושפעים לא פעם מאוסף של שמועות. באין משהו אחר להסתמך עליו, נתייחס למקרה האמריקאי. 
הרשומה הזו נערכה והוספנו אליה פיסקה העוסקת בהקרנה בכיתות, לאור שאלות רבות שהועלו בנושא.

מהי הקרנה ציבורית

ראסל מסבירה כי על פי החוק בארה״ב, הופעה ציבורית (תרגום לא מושלם של הביטוי החוקי Public Performance) היא הצגה של תוכן במקום הפתוח לציבור (״פתוח״ במהותו. אין זה פוסל הצבת שומר, גדר וגביית תשלום על כרטיסים) מול קבוצת אנשים שחורגים ממסגרת של משפחה ומעגל קרובים וחברים. שימו לב כי החוק האמריקאי אינו מתייחס למספר, אלא לאופי ומקום ההתכנסות. כלומר, חוג בית או מסיבה, במהלכן מוקרן סרט, אינם נחשבים להקרנה ציבורית (Public Performance).

מי בעל הזכויות הטבעי

עוד שאלת יסוד נוגעת לסוגיית ההיתר: מי רשאי להחליט באופן ראשוני על מתן או אי מתן היתר להקרנה ציבורית? האם אותו אדם או גוף יכול למשל להחליט שהוא אוסר על כל הקרנה ציבורית, למשל כי לדעתו הקרנה ציבורית ולא אישית גורמת לפגיעה אמנותית ביצירה, בלי קשר לשאלה אם מדובר בהקרנה בתשלום? ומתי מותר, אם בכלל, לא לשאול את אותו אדם או גוף, לרשותו להקרנה ציבורית? האם ישנה סיטואציה בה האינטרס הציבורי גובר על החלטתו של אותו אדם או גוף, שמוסמך מלכתחילה להתיר או לאסור הקרנה ציבורית?

אז החוק האמריקאי קובע שמי שרשאי להתיר או לאסור על הקרנה ציבורית הוא בעל הזכויות על היצירה. המקרים בהם בכל זאת נערכת הקרנה ציבורית (שאינה עבירה על החוק) מתחלקים לשניים: 

  •  ההקרנה אינה נחשבת להקרנה ציבורית למרות שיש קהל.
  • ההקרנה נחשבת לציבורית ולמעשה אינה חוקית, אך מותר בכל זאת לבצעה, הודות להחרגה או פטור, שניתנים במסגרת החוק.

המקרה הראשון (ההקרנה אינה נחשבת ציבורית) הוא כאמור הקרנה בחוג בית מול משפחה וחברים.
המקרה השני, בו החוק מכיר בכך שנעשתה עבירה, אבל נותן פטור לעושה העבירה (סעיף 101 לחוק), הוא במקרה של מטרה חינוכית ללא מטרות רווח (educational, non-profit).

לפני שרצים להקרין

כל מי שקראה או קרא את הסעיף הקודם, אולי קפץ באוויר: נפלא. מטרה חינוכית שלא למטרות רווח אינה מהווה עבירה על חוק זכויות יוצרים ולכן מעניקה אישור להקרנה ציבורית.
ראסל מספרת על מקרים בהם ספריות עורכות דיון אחרי ההקרנה, לא רק למען הצד התרבותי, אלא גם כדי להיות בצד הבטוח של הגדרת ה״חינוך,״ שהיא אחת מהגדרות השימוש ההוגן (Fair Use). כן, גם ספריות, ובכלל ארגונים, בישראל - עושים זאת, לפעמים לשם הדיון ולפעמים כדי לנקות את עצמם מהאשמה בהפרת זכויות יוצרים.
אלא שראסל ממהרת להדגיש כי תנאי השימוש ההוגן, לפחות בארה״ב, עושים אבחנה בין סוגי יצירות (סעיף 107 לחוק). סרטים למשל, מוגנים יותר על ידי החוק וצריך להתאמץ יותר כדי להראות מדובר שבשימוש הוגן, מאשר יצירות מודפסות.
זה המקום להבין יותר את הנחיות החוק האמריקאי הנוגעות לשימוש ההוגן. בארה״ב ההנחיות הרבה יותר ברורות מאשר בישראל ויש להתקנא בהם על כך. ההבהרה עושה חסד הן עם בעלי הזכויות והן עם הספרניות והספרנים, שלא פעם נותרים מבולבלים.

שימוש הוגן בארה״ב

הנחיות השימוש ההוגן בארה״ב מתייחסות לנושא סוג השימוש, שכבר הזכרנו, בהקשר של מטרה חינוכית ושלא למטרות רווח.
אולם זהו רק סעיף אחד בחוק. הנחיה נוספת מתייחסת לסוג היצירה כאמור, גם אותה כבר הזכרנו, ועל פיה סרט מוגן יותר מיצירה מודפסת.
הסעיפים הנוספים חשובים לא פחות:

  • האם היצירה הוצגה בשלמותה. אם כן, לא מדובר בשימוש הוגן.
  • האם ההקרנה משפיעה על תנאי השוק. למשל, האם כתוצאה מההקרנה הציבורית, ייפגעו סיכוייו של בעל הזכויות לקבל תמורה כספית על יצירתו, להחזיר את השקעתו ואף להרוויח? אם הפגיעה משמעותית, השימוש אינו הוגן.

 

שימוש הוגן בישראל

בישראל המצב כאמור עמום פי כמה. נתחיל מהעובדה שהתיקון לחוק זכויות היוצרים משנת 2007 מנוסח בצורה מקוצרת ובלתי ברורה ואינו דן כלל בכל הנ״ל.
את הואקום ניסה למלא הפורום להשכלה נגישה, הפועל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ושהחלטותיו מחייבות את רוב הספריות האקדמיות בישראל.
הנחיות הפורום הישראלי עוסקות כמובן בשאלת המטרה החינוכית, שהיא תנאי סף לכל שימוש הוגן. ההנחייה הישראלית אף מרחיבה את המילה ׳חינוך׳ גם למחקר וביקורת.  עד כאן הכל טוב.
הבעיה בהגדרה הישראלית היא, שהיא אינה עושה כל אבחנה בסוג היצירה. המילה ׳סרט׳ אינה זוכה לכל התייחסות. בהינתן הנסיבות שהביאו להקמתו של הפורום (מחאת המו״לים), נראה שלנגד עיני הפורום היו ספרים וכתבי עת וכלל לא סרטים.
גם ההנחייה הישראלית מתייחסת לשימוש ביצירה כולה או בחלקה. הנטייה, כמו בארה״ב, היא להגדיר ׳הוגן׳ שימוש חלקי בלבד ביצירה, מה שמכונה נגזרות.
התחום המצער ביותר ממנו מתעלם הפורום להשכלה נגישה הוא ההשפעה שיש להקרנה על השוק, כלומר לנכונות של מוסדות לרכוש זכויתו להקרנה. אין כל התייחסות בישראל לשאלה הקריטית הזו. ומאחר שמקימי אתר זה הם אנשים שמנסים להתפרנס מעשיית סרטים, התעלמות זו היא פגיעה אנושה ביכולת הפרנסה, שממילא אינה מצויה במידה נרחבת עבור יוצרי ויוצרות סרטים.

זו גם הזדמנות לעורכי אירועים, מנהלי ומנהלות תוכן וספריות להביא בחשבון את הסעיף החשוב הזה: האם ההקרנה שאתם עורכים, גם אם עומדת במבחן החוק, תפגע כלכלית בבמאי או בבמאית של הסרט?
חשבו על כך והביאו זאת בחשבון.

הקרנת סרט במסגרת לימודית

פיסקה זו נוספה לאור בקשות להבהרות ולכן היא עשויה להיראות מעט לא קשורה לשאר הרשומה. ננסה לחבר בין הדברים:
אינטואיטיבית, הקרנה בכיתה היא ציבורית, כי מדובר במרחב ציבורי. לפיכך היא מחייבת אישור ואינה נחשבת לשימוש הוגן.
ואולם, ווב אנחנו מדברים על הפרשנות האמריקאית, שימוש בתוך כיתה, בו האנשים הנוכחים הם תלמידים הרשומים במסגרת (תלמידים או סטודנטים), נחשב גם הוא לשימוש הוגן. החוק האמריקאי מכנה זאת face to face. זאת בניגוד להקרנה במסגרת כנס באוניברסיטה, שנחשב להקרנה ציבורית ולא ל - face to face.
למה?
מדוע כנס שונה משיעור בכיתה?
בכנס אקדמי משתתפים פעמים רבות אורחים מו החוץ: פקידי ממשל, קציני צבא ומשטרה, פוליטיקאים. ההקרנה  כנראה נחשבת לציבורית, משום שהמשתתפים אינם חלק מהמוסד. שימו לב כי שוב, הקשר ההקרנה קובע יותר ממספר המשתתפים. 
זה בטוח?
לא. כפי שנכתב בתחילת הרשומה, הדברים אינם חדים וחותכים, בודאי שלא בישראל. מי שמחליט שהשימוש הוא הוגן, אולי יצטרך להזיע כדי להסביר זאת  בבית המשפט, אם תוגש תביעה.
החוק האמריקאי (גללו למטה לסעיף X) קובע ארבעה פרמטרים לשימוש הוגן. אחד מהם למשל קובע שהקרנה בלבד אינה יכולה להיחשב שימוש הוגן. כך למשל, בכנסים רבים מוקרנים סרטים כסוג של אוורור והפסקה, ללא דיון מחקרי סביבם. אבל אם אכן מתקיים דיון כזה, הרי שגם אותו כנס קרוב הרבה יותר להגדרה של שימוש הוגן (למד הפרמטרים האחרים).
כדאי גם לשים לב לךדעות אחרות: אורלי רביד וג׳סיקה רוזנר מ - The Film Collaborative חדות וחותכות יותר: הקרנה מחוץ למסגרת הכיתה אינה חוקית (תרגום חופשי).
הן גם מרחיבות וכותבות כי עותק שהושג באופן לא חוקי הופך את ההקרנה כולה ללא חוקית.

מה שמביא אותנו לפיסקה הבאה:

חוקיות העותק

מעשה שהיה כך היה: אוניברסיטה גדולה ומשופעת תקציבים בישראל נהגה כאחרון החזירים (סליחה, אבל מדויק) ופרנסיה הקליטו מהטלוויזיה מאות סרטים. אשכרה. הקליטו. בלי בושה. אחר כך העמידו את כל הסרטים לרשות המרצים ואף הציעו ברוב נדיבותם את קבצי הסרטים בהחסן נייד (דיסק און קי). איגוד המפיקים ופורום היוצרים הדוקומנטרים פנו לאותה אוניברסיטה, שאפילו לא טרחה לענות. אז לא רק חזירים, אלא גם אלמים, עוורים וחרשים (אין כוונה לפגוע באנשים אמיתיים כאלה חלילה, אלא רק לאוניברסיטה שמתחזה להם).
במקרה זה, ברור כשמש שהשגת העותק היתה בלתי חוקית בעליל. למזלנו, עוד לא נמצא חבר הכנסת ההזוי שיפעל להכשרת השרץ הזה. 

מסקנות מעשיות

  • אם חשבתם ליצור את ׳מועדון הסרט הטוב׳ או להקרין את ׳סרט החודש׳ אצלכם בספריה, מבלי להסדיר רשיון להקרנה ציבורית, כנראה שלא תהיו מכוסים על ידי החוק, גם בישראל.
  • אם במהלך הרצאה, דיון ציבורי או שעת סיפור, הקרנתם קטע מסרט ואז המשכתם בדיון, אתם כנראה מכוסים.

זו כל התורה כולה על רגל אחת, מבלי כמובן להחליף את הצורך ביעוץ משפטי.
והטוב ביותר הוא פשוט לשאול ולבקש רשות מבעלי הזכויות.