מדוע סרטים הם דרך מצוינת ללמד היסטוריה ואזרחות

voltaireוולטייר, מתוך ויקיפדיהשר החינוך לשעבר שי פירון הצהיר שהוא בעד לימוד סיפור הנכבה, שהיא הנאראטיב הפלשתיני עבור מה שישראלים-יהודים (כולל כותב שורות אלה) מכנים מלחמת השחרור. נכבה היא האסון, מבחינת הערבים שהתגוררו בשטחים עליהם הוקמה מדינת ישראל. היא יצרה את בעיית הפליטים והולידה ברבות השנים את תנועות המחאה הפלשתיניות השונות.

לצד הוראת הנכבה, הציע פירון את לימוד מורשת המתנחלים. ולמי שלא מכיר - ההתישבות ביהודה ושומרון החלה כיוזמה של מנהיגים מקומיים כרב לוינגר, דניאלה וויס ובני קצובר. הם קבעו עובדה בשטח, הקימו עוגני התישבות יהודית בחברון ובסבסטיה והשאר היסטוריה, שכיום מקיפה מאות אלפי אנשים. הדור שנולד ביהודה, שומרון וחבל עזה כבר החל להפוך לסבים וסבתות ובכך יוצרים כבר דור שלישי להתיישבות. יש הרואים בזה כבר עובדה מוגמרת והגעה לנקודת אל חזור. דעתכם על הענין היא כבר נושא לפרשנות ודעה פוליטית.

תכנית לימודים ממלכתית היא חומר נפץ וקשה להאמין שההצעה של פירון תעבור. תכנית לימודים נתפסת כגרסה הרשמית של המדינה, גם אם המדינה היא דמוקרטית ומאפשרת ריבוי דעות. יש משהו בספרי הלימוד האחידים ובעובדה שבאלפי בתי ספר מורות ומורים מעבירים את אותם תכנים כדי ליצור את התחושה של אינדוקטרינציה, כלומר הנחלה מוסדרת של ערכים.
במילים אחרות - זה מפחיד.
ומאחר שפירון שתל עז בצורת לימוד של שני צידי המתרס, סביר להניח שגם ייתקל בהתנגדות משני הצדדים.
ההיגיון של פירון ברור וכבר נאמר על ידו יותר מפעם אחת: מדינת ישראל (של אזרחיה היהודים) חזקה ואיתנה מספיק (לשיטתו) בזהותה הלאומית ותוכל לעמוד בהקשבה לסיפורים שנוגדים את התפיסות והאמונות של תושביה. ושוב - זה נכון לשני הצדדים.
בראיון לגלי צה"ל הוא סיפר שאת ההתנגדות הראשונה שמע ממורה ערבית, בהרצאה שנשא במישגב. מבחינתה - כן, בהחלט יש ללמד את הנכבה. את סיפור המתנחלים? לא ולא. עד כדי כך, שהיא מוכנה לוותר על לימודי הנכבה, אם זה המחיר. בזה בעצם אותה מורה פרשה את טיב הוויכוח הישראלי המקובל: אני מוכן לשמוע דעות, כל זמן שאלו הדעות שלי... או כמו שאמר העיתונאי דרור אידר בפראפראזה צינית על וולטייר: "אני מוכן להילחם על זכותך לומר את הדעה שלי."

למה סרטים

סרטים תיעודיים, בניגוד לתכניות לימודים, לא מתיימרים לייצג אף אחד מלבד עצמם. הם לא מתיימרים להיות מסמכים קאנוניים והסובייקטיביות שלהם גלויה מהרגע הראשון. נכון שבכל סרט תיעודי יש גם מימד של תחקיר עובדתי וזה כבר תלוי באתיקה של היוצרת או היוצר עד כמה הם מעוותים אותו. אבל גם אם הם מבצעים מניפולציה בעובדות, ההגשה של הסיפור כנקודת מבט אישית נשארת גלויה והיא בוודאי פחות מניפולטיבית מתכנית לימודים, שנושאת בתוכה יומרה של מסמך מכונן ואוביקטיבי (שכרגע ראינו שהוא תלוי החלטות פוליטיות, למי שלא הבין/ה את פיסקת המבוא לרשומה).

נכבה או מלחמת השחרור

דוגמה מעולה לכך היא הסרט בובל'ה של עפרה שחור.kiddo posterבובל'ה בתנוחה טבעית, מתוך הסרט
הבמאית יוצאת למסע בעקבות ההיסטוריה של אביה, אליעזר, שהצטרף בגיל 16 כחייל מן המנין ליחידת הפרשים של צה"ל במלחמת השחרור. סיפורה של היחידה כמעט ולא סופר ועפרה מתחילה תחקיר, היסטורי מבחינתה, שגם נוגע בשאלות של פחד ממוות במלחמה. פחדים אלו מתכתבים עם פחדיה שלה, כאמא שבנה הבכור עומד להתגייס בקרוב.
אליעזר כונה בידי חבריו ליחידה בובל'ה בשל גילו הצעיר בעת המלחמה והכינוי דבק בו עד יומו האחרון. עם התקדמות הצילומים והתחקיר, עפרה מגלה שהיחידה של אביה היתה בין השאר אחראית לוודא שתושבי הדרום הערבים, שברחו בימי הלחימה, לא יוכלו לחזור לבתיהם. איך הם מנעו את חזרת התושבים? אה, בשביל זה תצטרכו לראות את הסרט:)
בעוד בובל'ה משוכנע שהם עשו את המעשה הנכון ושאם גם בצפון היו נוקטים באותו פתרון, מדינת ישראל היתה שסועה פחות (טריטוריאלית ודמוגרפית) ובלי איום של ביתור צירי התנועה על ידי ערביי ואדי ערה.
עפרה הולכת ומזדעזעת יותר ויותר ככל שתחקיר הסרט מתקדם. היא חושבת שיחידת הפרשים בצעה פשעי מלחמה. בובל'ה מכנה אותה תמימה ומבטל את גישתה. כל הרבדים נפגשים בסרט: זהו עימות בין דורי, עימות של גברים ונשים, עימות של מחנות פוליטיים.

אז מה היה לנו בסרט המשובח הזה (גילוי נאות: הפקתי אותו:)):
מלחמת השחרור מול הנכבה, שמאל מול ימין, לאומיות מול אוניברסליות.
כל צד אמר את דעתו ונימק אותה בעוז, כל צד ביטל את דברי האחר בצורה משכנעת ואת הכל עטפו הרגש, האהבה וההערכה שבין אב מסור לביתו האוהבת.
ועכשיו תגידו: מה עדיף, לריב על הכללת לימודי הנכבה בתכנית הלימודים ולא להגיע לעולם להסכמה, או פשוט לצפות בסרט?

צפו בטריילר:

Tags: אקטואליה, פוליטיקה וסכסוך, היסטוריה, זכויות אדם, חברה, מיעוטים, משפחה