היערכות ספריות ציבוריות למציאות דיגיטלית

merton collegeהספריה במכללת מרטון. מקור: ויקיפדיה 

מצד אחד, אין ספק לאיש כי המציאות משתנה בתחום קריאת הספרים ותרבות הפנאי. ילדים ונוער קוראים פחות ספרים והספריה כבר אינה מקור יחידי למידע מוסמך. כאשר מחפשים מידע, אין צורך לגשת לספריה. הכל בגוגל, גם אם נשמעות רטינות (מוצדקות אגב) מצד מידענים וחוקרים על על חוסר הסינון והדירוג של תוצאות החיפוש, בלי קשר לדרגת אמינותן. לפעמים אפילו המצב הפוך: תוצאת חיפוש בעלת אופי צעקני ופרוקובטיבי תקבל דירוג גבוה בגוגל, אולי דווקא בשל היותה כזו. לספריות קשה לתת מענה למצב כזה.

מצד שני, ספריות ציבוריות הן נכס תרבותי ואסור לאבד אותן בגלל חוסר ענין של הציבור.
הקונפליקט לא נעלם מעיני העוסקים במלאכת הספרנות. הפתרון המרכזי שהוצע, היה להצטרף למגמה ולא להילחם בה, על ידי הסתגלות והתאמה של הספריה הציבורית למציאות המשתנה, מתוך הבנה שמדובר בתהליך שהוא אל-חזור, שכן החברה והתרבות, בעיקר זו של הצעירים, לא תחדל לנוע לעבר הזירה הדיגיטלית ולאימוצה הכולל בכל שטחי החיים. 
מחקר של המשרד לכלכלה שנערך על ידי רוני בר צורי ופורסם ביוני 2015, מנתח את התופעה, בוחן את המספרים ואת היערכות הספריות הציבוריות בישראל למציאות המשתנה.
המסקנה ברורה: יש קשר ישיר בין רלוונטיות הספריה לקהל הרחב לבין התאמתה למציאות הדיגיטלית. כלומר, ספריות שמשכילות לפנות לציבור על ידי הרחבת השירותים הניתנים בה, על ידי הגדלת היצע השירותים מרחוק ועל ידי דיגיטציה של המידע -- זוכות לעדנה בעידן הדיגיטלי. וההפך כמובן. ויש גם יוצאי דופן מענינים.
לקריאת סיכום המחקר והכרת המספרים, המשיכו לקרוא. 

 ממצאים עיקריים

אחרי מספר שנים של ירידה בשיעור השואלים ספרים בספריות הציבוריות, ב - 2014 היתה חזרה למספרים הקודמים, העומדים על אזור רבע מהאוכלוסיה (25.4%). זאת לאחר שנים של ירידה. ב - 2005, שיעור הפונים ירד לספריות ירד ל - 21.8%. 
כיצד מוסברת העליה מחדש? - כנראה בהוספת השירותים על ידי ספריות שונות, מלבד השאלת ספרי נייר מסורתית. יש עוד סיבה ברורה והיא שהחוק הקובע שההשאלה היא בחינם, הוחל ב - 2008.

אבל חכו. יש עוד נתון מענין מאוד ומייד נצליב אותו עם הנתון הקודם (שהוא החזרה של הקהל לספריות מאז 2005): מספר המבקרים בחדרי העיון בספריות ירד ב - 32% בשנים הנסקרות.
מנגד, השימוש באינטרנט בעת הביקור בספריה עלה פי 2.2.
דומה שהמסקנה ברורה: הספריה הציבורית משנה את פניה, לפחות מבחינת המבקרים. הקהל אינו מדיר את רגליו כמו ב - 2005, אבל כאשר הוא חוזר (25.4%), הוא משנה את הרגליו (מבקר פחות בחדרי עיון) ורואה בספריה מקום אחר: מקום לשאול בו ספרים, אך גם מקום לגלוש דרכו באינטרנט וגם ליהנות משירותים אחרים. במקביל, הספריה מאבדת ככל הנראה את מקומה כמקור מידע לצורך ביצוע עבודות ולימודים, זאת בשל זמינות המידע במנועי חיפוש וכן בזכות האפשרות לגשת למידע זה מהבית.

אגב, יש לציין כי שנת השיא של הרשומים בספריות היתה 1985, בה 26.8% מהאוכלוסיה השאילה ספרים בספריות. בהינתן שהשימוש בספריה בשנים אלה היה מותנה בתשלום, אפשר לשער כי הנתון היה אף גבוה יותר, אם השימוש בספריה היה בחינם כמו היום. ב - 1985 כזכור, לא היה אינטרנט זמין לציבור הרחב (התהליך החל ב - 1995, 10 שנים אחר כך) והמטרה היחידה של פניה לספריה היתה השאלת ספרים או עיון ולימוד בתוכה.

נתונים אלה תואמים למתרחש בעולם: ירידה עקבית בשיעור הקוראים (על פי נתוני הלמ"ס, רבע אחוז בשנה).
יש לערוך אבחנה בין מספר הרשומים בספריות למספר המשאילים ספרים בפועל: בעוד, כפי שראינו, שאחוז הרשומים בספריות עלה ל - 25.4% ב - 2014, הרי שאחוז ההשאלות הממוצע ירד מ - 11.6 ספרים לשנה ל - 9 ספרים לשנה בממוצע. משמע: לא כל מי שרשום לספריה, שואל ממנה ספרים. אני מודה שסתירה זו בלבלה אותי וקראתי את המחקר מספר פעמים כדי להבין שכמות משתמשי ספריות גבוהה אינה מעידה בהכרח על השאלה מרובה. היא אינה מעידה גם על ההפך (השאלה מועטה). פשוט -- יש לבדוק כל נתון כזה לחוד.

לפיכך, עליה בשיעור הפונים לספריות מעידה, כמו שכתבנו קודם, על שינויים בהרגלי השימוש, שהם במילים אחרות, צריכה של שירותים נוספים שהספריה מציעה ולא דווקא השאלת ספרים.
שירותים נוספים אלה כוללים שעות סיפור, ערבי תרבות ומפגשים עם סופרות וסופרים, השאלת סרטים ומוסיקה, השתלמויות קצרות מועד, קיטנות ויש ספריות שמרחיבות את פעילותן לתחומים נוספים כמו הכנסת מדפסות תלת מימד (וחוגים לשימוש בהן), או במילים פשוטות יותר - הספריות הופכות למתנ"ס.
ההשוואה גסה כמובן: בעוד שמתנ"ס עוסק במתן שירותים המסייעים לטיפוח הגוף והנפש, ספריה מהווה מרכז מידע ויעוץ. עם זאת, יש מן הדומה בין המתנ"ס לספריה המודרנית: אלו מוסדות שפונים לקהילה הקרובה אליהם ומקיימים איתה קשרי גומלין הדוקים. לכן גם יש חפיפה לעיתים בין הפעילויות של שני אלה ואפשר בהחלט לראות מצב בו סופרת מוזמנת לאירוע במתנ"ס, כפי שקיים סיכוי שהיא תוזמן לאירוע דומה בספריה. 

הפריפריה שולטתתתת

אחד הנתונים המענינים ביותר בסקר בעיני הוא המספר הגבוה של משתמשי הספריה בישובי הפריפריה: השיאנית היא קרית ארבע, אחריה אפרת ואחר כך רמת נגב, חבל אילות, מעלה אדומים ורמת הגולן. 
מה משמעות אחוזים גבוהים אלה? המחקר מתקשה להצביע על כך במדויק, אבל מועלות מספר השערות הגיוניות:
- העדר תחליפי תרבות אחרים, הקיימים בשפע בעיר הגדולה.
- העדר תקציב לרכישת ספרים, בשל הכנסה ממוצעת נמוכה.
- חוסר נגישות לאינטרנט מהבתים, כתוצאה ממגבלות חברתיות ודתיות (כדי לדעת אם זה נכון, יש לדעת מהו מספר השאלות הספרים ולא רק מספר המשתמשים הרשומים. המחקר אינו מצביע על כך).
- כבוד רב יותר למילה הכתובה ולתרבות הקריאה בישובי הפריפריה הנ"ל.

כאמור, אין לדעת בוודאות מה עומד מאחורי הפופולריות הגבוהה של הספריות בפריפריה. אי אפשר גם לומר שבמקום בו אין משתמשי ספריה רבים, האוכלוסיה לא קוראת. אני וסביבתי הקרובה למשל עברנו לקוראים אלקטרוניים כבר לפני מספר שנים. לכאורה ועל פי כל הסקרים הנ"ל, הפסקנו לקרוא, כי איננו משאילים בספריה. זה כמובן לא נכון, אך בישראל נהוגה יחסית התעלמות מהמדיום הדיגיטלי. לכל היותר מחשיבים את המחשב והטלפון ככלי לקריאת עיתונים יומיים. אינני בטוח שזה נכון יותר. רוב רוכשי הקינדל (הקורא האלקטרוני של אמאזון), כמוני, עשו זאת ישירות בחו"ל ולכן איננו מופיעים בסטטיסטיקות של המכירות והשימוש.

הפריפריה, לפחות במקרים של מועצות אזוריות, מתאפיינת גם במרחקים גדולים. השימוש הגבוה בספריה במקומות כמו רמת הגולן, הר הנגב וחבל אילות מעידים על נכונות של תושבים לנסוע מרחקים גדולים בשביל לצרוך תרבות.
זהו נתון מרשים ואף על פי כן מותר וצריך לשאול:
האם לא הגיע הזמן להגדיל את היצע השירותים הדיגיטליים, כדי להנגיש את הספריה לקהל המרוחק? לחסרי המכוניות או רשיון הנהיגה? לקשישים? לנכים? מוגבלים?

הנגשה דיגיטלית עונה על כל אלה. קל הרבה יותר לספק חיבור אינטרנט ראוי מאשר לדאוג למערך מתנדבים ושליחים להבאה והחזרת עותקים, לפיתוח תשתית תחבורה ציבורית או לתקציבי תכנון ובניה של הנגשה פיזית של מבנים ישנים. כל אלו הם פרויקטים חשובים, אפילו קריטיים, אבל לוקח זמן להוציא אותם לפועל.

השאלה הנוקבת

המחקר מעלה ומהדהד את השאלה שנשאלה לא פעם בכלי התקשורת: בעידן של ויקיפדיה וגוגל, מה יש לספריות הציבוריות להציע?
אתר משרד התרבות טוען כי "גם בעידן האינטרנט ותכניות הריאליטי.... הקהל הרחב עדיין צמא לספר ובעל תשוקה לרוח ותרבות."
לכאורה, ההצהרה החגיגית נכונה ואופטימית, אך אני מפנה את הקורא העירני לפער שבין מספר הרשומים בספריות (25.4% - גבוה ומרשים) לבין הירידה במספר ההשאלות הממוצע (9 לשנה), לצד ירידה בביקור בחדרי העיון (ירידה של 32%).
ניתוח המספרים ומגמותיהם לא משאיר הרבה מקום לפרשנות: הקהל חוזר לספריות בעיקר בזכות הגדלת היצע השירותים שלהן (גם לסרטים, מוסיקה ופעילויות תרבות) ולא בהכרח בגלל חזרתו אל הקריאה. לפיכך, ספריה שרוצה להישאר רלוונטית ואטרקטיבית, חייבת לשתף פעולה עם ההשתנות התרבותית ולהגיב אליה: להפוך למרכזי קהילתי, להתחבר לשירותים דיגיטליים ולהציע סוגי מדיה נוספים כמוסיקה, סרטים וספרים אלקטרוניים.