פסיכולוגיה

'אוכלים בסתר' היא סדרה בריטית במהלכה נערך ניסוי פשוט אך מרתק: הוא נוגע להרגלי האכילה של רוב הבני האדם בעולם המתועש והשבע.
אנחנו באתר מראים פרק אחד מתוך הסדרה.
ג'יל וסטיוארט הם אח ואחות. שניהם סובלים מעודף משקל ומאוד רוצים לרדת. דבר אחד לא ברור להם: למה הם עולים במשקל? הרי לפי החישובים שלהם הם אמורים אפילו לרדת!
כאן בא לעזרתם צוות התכנית, בהנחייתה של אנה ריצ'רדסון.

בחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.

מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף. 
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן  זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.

אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.

בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.

הסדרה כסף, אהבה, משבר היא סדרה נוגעת ללב, אותנטית, עצובה ולעיתים שמחה ומעניקה תקווה.
הבמאית טניה סטפן מלווה שני זוגות שמנסים להגשים חלומות התעשרות, או לפחות חיים עצמאים ומשוחררים מדאגה כלכלית.
הם הולכים בעקבות החלום. בשני המקרים, הגבר מוביל. הוא מוביל את החלום, הוא מוליך אל הסיכון. כמאמר הביטוי הישראלי - צל"ש או טר"ש, הם הולכים על הכל או כלום.
בניגוד לתכניות ריאליטי, אין כאן מנטור כריזמטי שנוזף או משבח. אין פרסים, אין משימות. הם לבד, עם עצמם. הבמאית משכילה לרכוש את אמונם ולהיות איתם גם ברגעים החושפניים ביותר, אך כמעט מבלי לומר מילה בעצמה.
האם יצליחו?
דבר אחד בטוח: כשאין כסף, גם הזוגיות מתערערת.

כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

תחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.

כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.