תחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.
כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.
בדרך כלל מתלוות לחשדנות גם הזיות שמיעה ו\או ראייה שתורמות לאמונה באותם חשדות, כך שהבעיה לפעמים היא מעבר לפתרון לוגי פשוט וכמעט בלתי אפשרית לשכנע א החולה בכך שהחשד חסר ביסוס, מכיוון שכל המערכות הגופניות מתגייסות לבנות בסיס "מציאותי" לאותן חשדות. גם אם בהתחלה גם החולה עצמו אינו מאמין לגמרי לעצמו, עם הזמן התחושות ילכו ויתחזקו אצלו.
בשנות ה - 70 עלה לארץ שמואל פינק. הוא סים תואר בהנדסת חשמל ועבד כאזרח עובד צה"ל. בשנת 1975 עלה לארץ אחיו הצעיר, סטריק. ההורים שלהם נשארו באוקריאנה. שמואל התחתן עם דורית וכעבור שנה נולדה להם הבת הראשונה, טליה.
שמואל סבל מסכיזופרניה אך אובחן כסכיזופרן רק בשנת 87'. עד אז הסביבה פשוט החליטה שהוא אדם מוזר בעל חוש הומור מוזר עוד יותר. אשתו החליטה להסתיר את הפן המוזר הזה באישיותו מבנותיו ולא התייחסה אליו כמשהו יוצא דופן (לפחות לא בנוכחותן) זאת כדאי לא להביך אותן בפני החברות והמכרים. הבנות עצמן שייכו את ההתקפים שלו למחלת הלב שלו ולמחלת האפליפסיה ממנה הוא סבל.
בשנות לימודי הקולנוע של טליה, היא החליטה לעשות סרט על נושא שמרתק אותה, על אביה. כך נוצר הסרט כוסות רוח לאבא. טליה החליטה לבדוק את אחת הטענות המוזרות יותר של אביה ואלו שחזר עליהן לעתים הקרובות ביותר: הוא טען שסטריק, אחיו, הוחלף בסוכן KGB בזמן שהותו בכלא הסובייטי.
במהלך הסרט, טליה שוכרת בלש פרטי שיעזור לה להוכיח את טענותיו של אביה, הבלש עוקב אחרי סטריק אך לא מוצא שום דבר בשגרה שלו שיכול לרמוז על היותו מרגל, אך גם לא מפריך את הטענות הללו כנגדו. כשהחקירה מגיעה למבוי סתום, הם מחליטים לנסוע לאוקריאנה ולברר שם ברשויות. גם המסע הזה לא נושא פרי וטליה, שלאורך הסרט מאוד רוצה להאמין לאביה ולהוכיח את טענותיו, מתייאשת גם היא ומבינה שהיא חוקרת פרשה ללא מוצא וללא ביסוס.
אמנם הגורם המניע של הסרט מבחינת הסיפור היא החקירה, אך היא בהחלט לא מהווה את עיקרו. הרובד העמוק יותר נמצא במחלה של שמואל ובהתמודדות של המשפחה איתו. כל אחד מבנות המשפחה מעידה בתורה כיצד נפגעה מההתנהגות של שמואל. אשתו נאלצה לשמוע כל פעם מחדש על תיאוריה חדשה שהוא מפתח ולסבול מחשדות לגבי הרעלה של האוכל שלו. אחרי שהיתה פריצה בבית, שמואל הוציא הרבה מאוד כסף להחלפת כל המנעולים וחיפש במשך ימים אחר סיבים אופטיים ומיקרופונים ברחבי הבית. החברים של בנותיו שהגיעו לביתן נאלצו לעבור חקירה יסודית משמואל שכללה שאלות מביכות, שגם חזרו על עצמן. אפשר לכן להבין מדוע הן מיעטו להזמין חברים הביתה וגם להפגיש את אביהן עם בני זוגן. אך כל זה לא היה מספיק כדאי לגרום לבני המשפחה להפסיק לאהוב את שמואל. לפעמים המחלה גם גרמה לקירוב מתוך תחושת הגנה. הבנות מעידות שהן לא ראו אותו כאביהן, אלא כילד מבני המשפחה.
ב-2001 החריף מצבו של שמואל והגבולות בין דמיון ומציאות היטשטשו אצלו עוד יותר. "צלצלתי אליו ואמרתי ׳בוא נתאשפז׳", מספרת דורית. ׳הגעתי והוא לא היה בבית. שבוע רצנו אחריו. כשמצאנו אותו הוא היה מוזנח, לחוץ. בנסיעה לבית החולים ניסה לקפוץ מהאוטו. בקבלה בגהה שוב רצה לברוח. ישבתי עליו, התחננתי. הוא היה במצב פסיכוטי חריף. דפק את הראש שלו בזכוכית ונחתך. טיפלו בו וקשרו אותו.׳
אחרי תקופה ארוכה של נתק בא גם אחיו סטריק לבקר אותו: "נשארנו לבד בחדר. הוא אמר לי ברוסית: 'נמאס לי לסבול, אני רוצה להתאבד.'״ הוא גם אמר שיש לו בקשה אחרונה: 'תעשה בדיקת רקמות.' הרגשתי שזו בקשה מהלב ועניתי לו: 'אלך לעשות'. אז הוא אמר: ׳עזוב. לא צריך.׳ הרגשתי שבתת-ההכרה שלו הוא יודע שאני האח האמיתי שלו. שזה בא מהלב. לאח שתול לא אומרים דבר כזה".
לצפיה בסרט המלא
צפו כאן בטריילר: