שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.
מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?
הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".
כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.
"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש
כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?
בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:
"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."
הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.
במקום מכונות – קונים מניות
אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.
בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.
הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית
למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.
בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.
הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה
אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.
זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.