בלוג הספרייה הדיגיטלית

סרטים ישנים שנמצאים על קלטות בלבד עוברים דגימה, הודות לסעיף בחוק זכויות היוצרים

בעמוד הבית של מיזם הצלת הסרטים האמריקאי יש תמונה של אדם עם פרצוף מעוות מבכי. הכותרת מספרת כי זהו מרצה שנהג במשך שנים להראות סרט מסוים (על הבונים החופשיים) במהלך הקורס שלו.
באחד השיעורים שלו, נגן הוידאו הוותיק שהיה בכיתה קרע את הקלטת. זהו העותק היחידי ואי אפשר להשיג את הסרט בשום מקום אחר. המקור יקר הערך ירד לטמיון.
המסר ברור: עלינו להציל את הסרטים האלה.

כך הוקם ALVT - 

מיזם הוידאו של הספריות האקדמיות בארה"ב.

האתגר

לכאורה, מבחינה טכנולוגית, מדובר בענין די פשוט: לקחת את כל הקלטות שנמצאות ברשות האוניברסיטאות ולדגום אותן, להפוך את הסרטים לקבצים ואז להעלות אותם לשרתים ולהנגיש אותם בדיוק באותו האופן כמו בעבר, רק שבמקום נגני קלטות, הם יהיו זמינים באופן מקוון.
אלא שקיים קושי בענין והוא חוקי: הפיכת סרט לדיגיטלי אומרת שהפורמט שלו מומר לאחר. הדבר אינו מותר באופן אוטומטי לפי חוקי זכויות יוצרים. באנגלית מכונה המרה כזו Format Shifting ומורכבותה החוקית מתוארת בהרחבה בפוסט אחר כאן באתר. 
הקושי האחר הוא בהגבלת הגישה: עותק פיזי (בין אם מדובר בספר או קלטת) יכול להיות בו זמנית במקום אחד בלבד ולכן ניתן לשלוט בהפצתו. כך נמנעות הפרות זכויות יוצרים נרחבות. עותק דיגיטלי לעומת זאת, לא רק שניתן להעתקה, אלא שבזכות טכנולוגיית הסטרימינג, הופך להיות בו זמנית זמין לכמות בלתי מוגבלת של אנשים, גם ממכשירים שונים.
הדבר האחרון כה מובן מאליו עבורנו כיום, שנראה מוזר שיש להסביר היכן הבעייתיות בכך. אולם כשחושבים על הדבר מנקודת המבט של שמירה על זכויות יוצרים על ידי מניעת הפצה פראית, הדבר הופך ברור יותר.

הצורך

באלפי אוניברסיטאות, גם בישראל, נהוג היה לרכוש סרטים בקלטות. הרכש היה קבוע והסרטים הפכו לחלק מאוספים. השנים חלפו, הטכנולוגיה השתנתה, הקלטות התבלו, כבר אין ייצור או תיקון לנגני הוידאו והסיכוי למצוא, כמו שתואר בתחילת הפוסט, מרצה פוכר את ידיו ביאוש או פורץ בבכי כאשר עותק נקרע, הופך נפוץ יותר ויותר. 

הפיתרון

סעיף 108 בחוק זכויות הוצרים האמריקאי, תת סעיף C, מתיר לספריות ומוסדות מחקר ליצור על פי שיקול דעתם עותקים מיצירות על מנת למנוע את אובדנן או השמדתן.
קיומו של הסעיף למעשה סולל את הדרך החוקית לשמר סרטים אלה על ידי ביצוע דיגיטציה עבורם.

תנאים

כדי להקטין למינימום את הפרת זכויות היוצרים וכדי לא לפגוע ביכולת של בעלי הזכויות לקבל תמורה על עבודתם, נקבעו מגבלות, המשמשות כתנאי סף. כלומר, ניתן לבצע דיגיטציה לסרטים אלו רק אם התקיימו התנאים הבאים:

• אנשי הארכיון או הספרייה עשו מאמץ להשיג עותק אחר של היצירה ונוכחו לדעת שהוא לא קיים, או לא ניתן להשיג אותו או שהוא מוצע להם בעלות שהיא בלתי סבירה.
• אמצעי הנגינה של הסרט אינם זמינים יותר או שהפכו ליקרים במידה בלתי סבירה. הדבר מתייחס באופן המעשי לנגני וידאו, בעיקר עבור קלטות VHS. 

הפצה

זוכרים את סעיף "האתגר" שלמעלה? תוארה שם סיטואציה בה זמינות הקובץ באופן דיגיטלי הופכת אותו בפוטנציאל זמין לכל העולם. לכן סעיף 108C בחוק זכויות היוצרים קובע כי אין להפוך את היצירה הדגומה לזמינה לציבור. במילים אחרות, יש לשמור על זכויות היוצרים באופן המקסימלי ולא לשנות אותן רק בגלל ששינוי הפורמט מאפשר זאת באופן הטכני.

רגע...

אם אסור להפוך את הסרט לזמין לציבור והוא חייב להישאר רק בין כותלי האוניברסיטה שדגמה אותו, מדוע הוקם המיזם הנ"ל, שהוא שיתופי למספר רב של מוסדות אקדמאים?
כאן נכנס סעיף D באותו חוק זכויות היוצרים (כלומר 108D) הוא קובע שמותר לבצע השאלה בין ספרייתית, הכוללת מוסדות אחרים להם יש מעמד דומה, כלומר הם עוסקים במחקר והוראה אקדמית שלא לכוונת רווח. במילים אחרות, דגימת סרט במוסד אחד, הופכת אותו זמין לכל המוסדות האחרים שבמיזם. שימו לב לכוכבית: רק אם אותו סרט קיים בספריית המוסד מלכתחילה, פשוט בפורמט ישן (אנלוגי).  כלומר, מותר לספרייה אחת להינות מפירות הדגימה של ספרייה אחרת, אבל רק אם הסרט היה ברשותה של הספרייה הנהנית קודם לכן.

חשוב גם לציין, שמיזם ALVT מטיל את האחריות לברר את מידת הרשות להוריד סרט מהמאגר המשותף על כל אוניברסיטה לחוד. האוניברסיטה עצמה צריכה לבצע את ההיערכות וההתיעצויות המשפטיות שלה בטרם תוריד קובץ סרט שנדגם באוניברסיטה אחרת.

שאלת השאלות...

האם כל זה רלוונטי לישראל?
התשובה אינה חד משמעית. ראשית, הבלוג זה אינו משפטי. יחד עם זאת, רוח חוק זכויות היוצרים האמריקאי מצוטטת פעמים רבות בישראל וכבר נעשה בעקרונות אלה שימוש כדי לנסח את קוד השימוש ההוגן בישראל על ידי הפורום להשכלה נגישה. חדי העין גם יבחינו בכמה עקרונות מוכרים מתוך השימוש ההוגן (למשל, לבצע מאמץ להשיג את היצירה בדרך אחרת, להשתמש ביצירה רק אם היא יקרה מדי לרכישה או בלתי ניתנת להשגה ועוד).  איני הראשון שחושב שישראל עוקבת אחרי ארה"ב בהקשר זה (אם כי עד היום סברתי כך באופן אינטואיטיבי ומתברר שכוונתי לדעת גדולים). עו"ד נועם סולן, מנהל זכויות יוצרים בספרייה הלאומית, מתייחס לכך מפורשות בהרצאה שנשא ושתמלילה נמצא כאן.

בכל שיחה שלי עם צוותי ספריות בישראל אני שומע על החרדה מאובדן הגישה לאלפי קלטות ו - DVD של סרטים קיימים. החשש מבוסס.
מסקנה: יש מקום ואולי גם צריך והגיע הזמן "להרים" פרויקט הצלה כזה בישראל.