כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
השיטה של פוירשטיין
בבסיס השיטה של פוירשטיין עומדת האמונה כי המוח הוא דבר גמיש וכי ניתן לאמן ולשפר אותו על ידי אימון והכוונה נכונים. לכן, שיטתו החינוכית כלפי בעלי צרכים מיוחדים היא שניתן לאתגר את התורשה ולהביא אותם לתפקוד גבוה על ידי הכוונה נכונה ושיטתית. התאוריה שלו מגובה על ידי שיטה מעשית קפדנית שנקראת ׳למידה מתווכת׳ (MLE) וכוללת מערך שלם של כלים ותרגילים המכונים העשרה אינסטרומנטלית.
בקטע ראיון בלתי נשכח בסרט אומר פרופ׳ פוירשטיין ליוצרים ״בניגוד לרבים אחרים, אני מוכן לקבל את ההנחה שהתורשה קובעת. אבל אני קובע יותר.״
את המשפט הזה, שעשוי להישמע כשחצני בתחילה, הוא מסיים בחיוך. כאדם מאמין, הוא יודע שכוחו להשפיע על המציאות מוגבל אל מול ההשגחה, אך במקביל מאמין בכל ליבו כי מחובתו לפעול ולהשפיע בכל מאודו. שיטה זו, שאינה מקבלת את הקיים כסופי, באה לידי ביטוי בספרו אל תקבלו אותי כמו שאני (אותו כתב בשיתוף עם פרופ׳ יעקב רנד וג׳ון ריינדרס). המשפט הזה, הנאמר בגוף ראשון, מיוחס תיאורטית לכל בעל צרכים מיוחדים. ׳אל תקבלו אותי כמו שאני׳ היא קריאה שמתנערת מרחמים עצמיים ובבסיסה האמונה שככל שתעלינה הדרישות מבעל הצרכים המיוחדים, כך יעלו יכולתו ותפקודו.
מסגרת הסרט
בתוך המסגרת הפנימיייתית הזו של הקליניקה מתקיים גם מפגש שבועי של פסיכו-דרמה.
זיוה ברכה, המנחה הכריזמטית של המפגש, אינה מסתפקת בדיון פסיכו-דרמטי של מה שעובר על החניכות והחניכים. היא מחליטה ליצור מהחומרים מופע. ולא סתם מופע סיום שנה, אלא מופע תיאטרון של ממש. היא מגייסת לענין את העירייה והקבוצה תופיע בסיומו בתיאטרון ירושלים ולאחר מכן בסדרת הופעות בתיאטרון ג׳ראר בכר, ברחבי הארץ ובטלוויזיה.
במרכזו של הסרט עומדים שניים מחברי הקבוצה - תומר ושונמית, אותם מלווה צוות הצילום לבתיהם ופוגש את משפחותיהם. שונמית, שבילדותה חוותה לעג מילדים בשכונתה, לא הצליחה להוציא החוצה את המילים המבטאות את התסכול. החומר הזה, של ילדה העומדת אילמת מול חבורת ילדים הצוחקת עליה, מהווה חלק גדול מהעבודה על המופע. בחזרות, היא חווה שוב ושוב את האלם הזה ובסופו, מגלמת את דמותה קרן, נערה אחרת בקבוצה, שמוצאת את המילים ואומרת לתרועות הקהל בסופו בשם שונמית - ׳אני קרן ויש לי שכל ויש לי לב.׳