לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.
אחת למספר שנים, מתעורר עורך עיתון ואומר ״הי, כבר הרבה זמן לא עשינו כתבה על רטלין ושאר כדורים. בואו ניצור עוד אחת.״
בתגובה, זקני המערכת אומרים לו או לה ״די נו, כבר עשינו חמש כתבות ובכל אחת בישרנו על אסון מתקרב.״
״כן, אבל הציבור לא זוכר! שכחתם שכולם מסוממים?״ עונה העורך וכולם פורצים בצחוק ויוצאים להכין עוד כתבה.
התרחיש הזה דמיוני, אבל לא מופרך. חיפוש בגוגל העלה מספר כתבות כאלה, בערך כל שלוש שנים. מביך משהו. אבל הכתבה האחרונה באמת מצוינת וגררה מספר גדול של תגובות.
אני מאוד אוהב תגובות. אם יודעים לסנן את הטרולים והאינטרסנטים (לא קשה מדי), מגיעים לעדויות אותנטיות. במקרה הזה, מדובר במורים, מרצים, מטפלים, אנשי רווחה ושיקום, מכורים בעבר ובהווה. אלו הם האנשים שרואים יום יום את התוצאות של התופעה.
קודם כל - תקציר
הכתבה מספרת על שוק שחור פורח של כדורים המסייעים לאנשים להתרכז זמן ממוש בביצוע משימות למידה ועבודה, מדובר ברטלין הישן והטוב וגם באטנט וויואנס. האחרון גם משמש לטיפול בהפרעות אכילה ולכן יכול לסייע בהרזייה. בכתבה עדויות רבות וגם ראיונות עם אנשי מקצוע. לדבריהם, אין כל בעיה להשיג כל מה שרוצים, המקור הוא בדרך כלל אנשים שמשיגים את התרופות באופן חוקי ומאחר שאינם זקוקים לכל הכמות, סוחרים במה שנשאר.
אי החוקיות גורם לפריחה של שימושי יתר, כי אין רופא שיקצוב את המינון ויעקוב אחרי תופעות הלוואי בצורה מקצועית ומכאן הסכנה (מעבר לעובדה הכללית בצריכת אפטימינים, שמקורם אגב בצמח השרביטן, עד שהתעשייה עברה להפקה סינתטית).
מרואיינים רבים מספרים שהם למעשה לא יכולים למלא משימות הדורשות ריכוז בלי הכדורים. אחרים לוקחים מדי פעם כדור ומבלים איתו במסיבה או בסוף שבוע. ״זו גרסה משודרגת של עצמי״, אומר אחד מהם ומסכם בכך את הכל בצורה קולעת.
ואם הכל כל כך ידוע, היכן למעשה החידוש בכתבה? - התשובה נעוצה בשני גורמים, שמקורם טכנולוגי: (1) קלות השיווק, דרך תוכנות מסרים מידיים (וואטסאפ וטלגרם) (2) עליה אקספוננצילאית בהסחות דעת, שנובעת מרשתות חברתיות ומהתראות בלתי פוסקות מהמרגל שאנחנו כל כל אוהבים: הטלפון הנייד.
תגובות / חוכמת ההמונים
ציינתי קודם כי התגובות הן תמיד החלק הטוב של כתבות. גם הפעם. אז הנה אוסף של תגובות קולעות ומחכימות:
- בתור מורה בפנימייה של הרווחה, שם דחפו את זה לרוב הילדים, התרשמתי שזה הרסני. הפסיכיות יכולה לצאת גם בבגרות, כתוצאה מסימום בילדות.
- סטודנטים שאינם מצליחים לעבור תקופת מבחנים בלי כדורים…….מה זה אומר על אנשי המקצוע שנפגוש עוד 10 שנים?
- לי באמת יש הפרעת קשב קשה אבל בשנות ה - 80 לא אבחנו ילדים... נאלצתי לשלוט בעצמי ומאד מאד כי ידעתי שללא לימודים לא אתקדם בחיים וידעתי להתאפק ולתפקד בלי כדורים. היום אנשים בכלל לא מנסים לשלוט בעצמם.
- מי שלוקח אטנט ואין לו הפרעות קשב, עושה נזק לעצמו. התמכרות לאטנט היא בדיוק כמו התמכרות לקוקאין והגמילה קשה מאוד .
- בפעם הראשונה שלקחתי אטנט כמבוגרת, נדהמתי עד כמה זה בדיוק כמו אקסטזי. אבל בדיוק!! עם כמה שזה כיף - המחשבה על לתת אקסטזי במרשם לילדי ביה״ס, פשוט מזעזעת ומחרידה בעיני.
- זה התחיל מבעיות ריכוז, המשיך עם ריטלין ואז אטנט.. צריכת הקנאביס ואלכוהול עלתה משמעותית, כי אחרי שהשפעת הממריצים יורדת צריך לאזן כדי לא להשתגע. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מכור קשה לשלושה חומרים פסיכואקטיביים שבלעדיהם לא יכולתי לחיות... כיום אני בגמילה קשה ואכזרית. ראו הוזהרתם.
- ברור שזה קוק [קוקאין], זה גם מזכיר קוק. וגם דומה מאוד לחגיגאת וכל השיט הזה. מכיר מניסיון.
- ראיתי חבר שהגדיל את השימוש באטנט משנה לשנה, עד שקרס נפשית ורגשית.
- לצערי, זה לא נגמר באוניברסיטה, זה ייגרר גם לעבודה. זה ייגרר למשך כל החיים או עד שנופלים. מתישהו נופלים.
- נמאס לי. קצתי בדור הבכיין הזה.
- מניסיון, הכדורים האלו הם סמים באריזה יפה.
והיתה את התגובה של המורה בתיכון, שהיתה מרתקת וחזקה במיוחד. מביא אותה כאן בשלמותה: ״בכיתות שאני מלמד, כמעט לכל התלמידים יש תוספת זמן, המבוססת על אינסוף אבחונים. התרגלתי כבר לשאול ״למי אין תוספת זמן?״... רוב ההורים מתייחסים לאבחונים ולתרופות כמשאבים, כאילו היו מורה פרטי״.״
