משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
אדם אותר משוטט בירדן. הוא לא דיבר ערבית ונראה אבוד. אזרחים אכפתיים הביאו אותו לבתי החולים הפסיכיאטרי בעמאן. שם היה חודשיים מבלי שהצוות הצליח לפענח מהיכן הוא. בשלב מסוים, לאחד הרופאים היה נדמה שהוא שומע את האיש מדבר עברית. הוא פנה למתמחה בבית החולים שהגיע מישראל, כדי שזה ינסה לדובב את הבחור המסתורי. הניסיון הצליח. המתמחה, כמאל אלטלאקאת, מערערה, הנמצא בסוף ההתמחות שלו בלימודי הסיעוד, הצליח לאתר את אימו של הבחור האבוד, שהתברר כי שמו שלום רוטבן וכי משפחתו אינה יודעת היכן הוא.
כששלום היה בן 16, רקטה פגעה בבניין בקרית מלאכי, העיר בה שלום גדל, בזמן מבצע ״עמוד ענן״. חבריו נהרגו מול עיניו. הוא לקה בהלם ומאז הלך והתנתק מסביבתו. הוא נעלם לפרקים, עד שהגיע בדרך לא דרך לירדן ומשם הסיפור התגלגל עד איתורו המוצלח.
בקירבנו חיים אנשים שחוו פוסט טראומה, ברמות שונות של פגיעה. יש כאלו המנהלים חיים נורמטיביים לכאורה, אך חווים קשיים, אותם הם מסתירים במאמץ רב. ויש כאלו, כמו שלום, שלא עומדים בלחץ. ברשומה הזו אכתוב על כמה סרטים העוסקים במקרים כאלה ובמיוחד על מה רודף סמ״ר, סרטו המצוין של חגי אדוריאן.
אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף.
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.