ביום חמישי 27.10.2022 נקיים הקרנה של הסדרה 301 פדויים ומפגש עם הבמאית ציפי קרליק, המפיק איתי לנדסברג ואורי אהרנפלד, מפדויי השבי ומשתתף בסדרה.
האירוע יתקיים בהיכל התרבות בכפר סבא (אודיטוריום בית ספיר) והמפגש עם היוצרים יועבר בשידור חי לצופים המקוונים. כלומר, אירוע היברידי, כפי שאנחנו מבצעים כבר מעל שנה.
הירשמו כאן לאירוע המקוון (חינם)
לאירוע באולם הירשמו כאן
הסדרה עוסקת בפדויי השבי של מלחמת יום כיפור. לא רק בלחימה ובנפילה בשבי, אלא במידה רבה גם במה שקרה אחרי שחזרו לארץ:
פדויי השבי צוו להגיע למתקן מיוחד בו עברו חקירות יסודיות. על פניו, לגיטימי ואף נחוץ. מדינת ישראל ביקשה לדעת מה רמת הנזק הבטחוני שנגרם בשבי, עד כמה דלפו סודות, מהן שיטות החקירה של האויב ועוד. הדבר כונה ״תשאול״ ולא חקירה, כדי לעדן את מראית העין שלו.
אלא שבעיני הפדויים, זו לא רק היתה חקירה/תשאול, זה היה כתב האשמה: ״למה נפלתם בשבי ולא בחרתם להילחם עד המוות? האם אתם כעת סוכנים מושתלים? ואם אתם טוענים שלא, תוכיחו.״
לנחקרים/מתושאלים הוזרק החומר פנטותאל, המכונה לפעמים סם האמת. האמונה אז היתה שהדרך להוציא את האמת מפדויי השבי תהיה לסמם אותם בחומר הכימי ואז להחיות את סיטואציות הלחימה והשבי דרך השמעת הקלטות רשתות קשר, פיצוצים, צעקות חוקרים ועוד. אז, האמינו החוקרים, האמת תצא לאור.
אבל האמת היתה שהנחקרים חשו שהם עוברים חוויית שבי נוספת.
במשך שנים לא דיברו על כך. לא היה ראוי להטיל ספק במעשיו של צה״ל. האמונה ש״ככה זה ואין מה לעשות״ החזיקה מעמד שנים רבות, עד שהספקות החלו לעלות ונוצר שיח. אחת מהתוצאות שלו היא הסדרה העוצמתית 301 פדויים, אותה כאמור נקרין ואחריה יתקיים מפגש יוצרים.
צפו בהמשך בשיחה עם הבמאית ציפי קרליק
ֿהירשמו כאן לאירוע המקוון
עצירת הזדקנות, חיי נצח והתחדשות הנעורים מעסיקים את האנושות כבר אלפי שנים.הפילוסוף היווני הרודוטוס טען שקיים מעיין נעורים ואף הצביע על מיקומו המשוער - אתיופיה או סומליה. הוא לא ביקר בו ולא ידע לכוון למיקומו המדויק, אבל הצית את הדמיון ואת המוטיבציה של שליטים שהשקיעו משאבים אדירים במסעות גילוי, שלא הניבו עד היום דבר.
אלכסנדר מוקדון היה עסוק באופן אובססיבי בשימור כוחו והשקיע בחיפוש נהר, לא מעיין, שנמצא במקום בו שורר חושך נצחי. האגדות על אנשים שנכנסים מצד שמאל כזקנים ויוצאים בצד ימין של המעיין כצעירים פרחו ושגשגו, אך גם אלכסנדר הגדול וגם חוקרי ומגלי הארצות השונים לא הצליחו למנוע את הזדקנותם ומותם. המסורות לעומת זאת, נהנות מחיי נצח.
אחד המיתוסים העקשנים ביותר טוען כי מעיין הנעורים נמצא בקוסטה ריקה. הוא אף צוייר על ידי קראנאך הבן וניתן להבחין בו בזקנים בצד שמאל ובצעירים בצד ימין (אזהרה: היכנסו מהצד הנכון, אחרת תזקדנו באחת!). כתבה מ - 2011 מספרת כי ישראלי רכש את המקום והפך אותו לאתר תיירות, אחרי שנהרס ברעידת אדמה. נבירה נוספת בעמקי האינטרנט מגלה כי הסיפור אמיתי לחלוטין, עם תמונות ״לפני״ ואחרי״ הטבילה (הומור ישראלי ומשובח).
אבל אנחנו אנשים מודרניים ולא מאמינים בשטויות. אנחנו מאמינים במדע. המדע פיצח בשנים האחרונות את הדינמיקה של תהליכי ההזדקנות והצליח לעצור אותם, באמצעות מחקר מעמיק של גנים, חלבונים והורמונים.
או שלא?...
הבמאית הילארי פרייור יצאה למסע ארוך בן שישה פרקים אחרי טכניקות שונות, מודרניות ומסורתיות, להחזר הנעורים ולהארכת החיים תוך שמירה על איכותם. על הדרך, היא חוקרת את הכמיהה והאמונה בכך שהדבר אפשרי.
מסעה של הילארי ומסקנותיה מתוארים בסדרה שנמצאת אצלנו במאגר: ׳צעירים לנצח׳.
צפו כאן בפרק הראשון.
כולנו יודעים שהכל זמני. אבל יש כאלו שמסרבים לקבל זאת. האמונה ב״כוחי ועוצם ידי״ (פרשת עקב, ספר דברים), שמתחזקת כל כך עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, מעצימה את התחושה הזו. מדובר בתעשייה של מליארדים. מקוסמיטיקה דרך תרופות ותכשירים אחרים, החברות הגדולות ביותר משקיעות בכך הון עתק ואיתן גם משקיעים פרטיים, שנמצאים כנראה בהיסטריה מהזדקנותם שלהם. התקווה מניעה השקעות עתק. באופן טבעי, זהו גם גן עדן לשרלטנים, במסווה של מחקר מדעי.
ואז הגיע צ׳ראלס ברנר
צ׳ארלס ברנר הוא מדען בעל שם עולמי, החוקר את המטבוליזם של סרטן וסוכרת. ברנר גילה (ילד עם פאבל ביגאנובסקי) כי פעילות של אנזים בשם NR מביאה להגברת יצירה של תאי גזע של שריר אצל עכברים, מה שמביא להארכת תוחלת החיים שלהם. גילוי זה יצר גל אדיר של מחקרים, חלקם עוסקים בהחלמה ממחלות ואחרים בהארכת חיים.
לכאורה, ברנר היה אמור להיות הבן-יקיר-לי של תעשיית הארכת החיים, אבל בראיון מחכים לרוני דורי בכלכליסט הוא מוקיע ומנפץ את התעשייה הזו ואומר באופן נחרץ שלא נשיג חיי נצח. מדובר לדבריו בבולשיט שמדענים מוכרים.
צפו כאן בסקירת הנושא והסדרה המצוינת של הילארי פרייור בוידאו הבא:
לצפייה בפרק הראשון של ׳צעירים לנצח׳
אני אוהב שפות. לכן, מדי פעם אני נכנס לאתר של עיתון בשפה זרה אותה אני לומד ומנסה לקרוא. ב - 7.10.2023 נכנסתי לאתר של עיתון במדינה אירופאית. היתה שם התמונה המפורסמת של הדחפור שמפיל את הגדר שבין רצועת עזה לישראל. הכותרת והכתבה סיפרו שהפלת הגדר משולה להפלת חומת ברלין. שזוהי היציאה לחופשי של הפלשתינים מהכלא בו הם נמצאים. לא היתה אף מילה על כך שהפלת הגדר נעשתה כדי לרצוח, לאנוס, לשרוף ולחטוף. בעיתון הזה, שהוא בין המובילים באותה מדינה, עובדים 700 איש במשרה מלאה. רובם בעלי השכלה אקדמית. הם יודעים לקרוא, הם יודעים לבצע תחקיר - זהו למעשה המקצוע שלהם. הכותרת הזו, בעמוד הראשון, היתה שם 4 שעות, נצח במונחי עיתונות יומית. אף אחד לא עצר, לא העיר ולא בדק את הנכונות העובדתית הפשוטה של הכתבה.
אני יודע, אנשים בישראל טוענים במקרים כאלה ש״משלמים להם״, או שהם פשוט אנטישמים. ייתכן מאוד שזה נכון. ויחד עם זאת, האקט הזה של הצגת פריצת הגדר לצורך ביצוע טבח, כאילו זו יציאה אל החופש, היה אקט של טמטום מוחלט וטהור.
כמובן, לא יכולתי לדמיין שמה שיבוא אחר כך יהיה גרוע הרבה יותר.
הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.
שמחים להכריז על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות, הראשון עבורנו.
הירשמו להקרנות הפסטיבל כאן או הגיעו להקרנות ברחבי הארץ, על פי בחירתכם.
זהו פסטיבל מיוחד במינו: במקום להחליט עבורכם במה תצפו והיכן, יצאנו בקול קורא עם מספר סרטים העומדים לרשותנו. היזמנו ספריות ויחידים להרים את הכפפה, לבחור סרט מתוך המאגר ולארגן עבורו הקרנה.
הצענו גם שתארגנו דיון או שיחה בעקבות הקרנת הסרט. השיחה לא חייבת להיות מועברת על ידי מומחה או חוקר-ת. אפשר גם לדבר באופן אישי, למשל על הדרך בה ספר או כותב השפיעו עליכם.
לשמחתנו, נענו לפנייתנו מכל רחבי הארץ: מבאר שבע בדרום ועד מרום גולן שבצפון.
האיגרת המשודרת (הנגן שבהמשך) מדברת על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים וגם על סרטים חדשים וסרטים אקטואליים. איגרת מושקעת, עם עריכה קפדנית. מוזמנים לצפות.
תמליל האיגרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים.
לכל מי שנמצא כאן בפעם הראשונה, זוהי האיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
איגרת משודרת, ניוזלטר וידאו, פודקאסט מצולם -- איך שלא תקראו לזה.
באיגרת הזו, שמצולמת בערך אחת לחודש אני מנסה להמליץ על סרטים מתוך מאגר מובי דיסקברי הרלוונטיים לאותו חודש. הבסיס הוא ימי שנה, חגים, אירועים אקטואליים וסרטים חדשים.
האיגרת של הפעם כוללת את כל אלה.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מסעיר את התקשורת העולמית והישראלית. במאבק הזה נפגעים אנשים רבים, כל יום, אבל יש כללים ברורים לגבי מי שתופס כותרות ומחזיק אותן יותר מ - 24 שעות.
במקרה הזה, התקשורת, באקט נרקיסיסטי טיפוסי, מדרגת פגיעה בעיתונאי בתור הדבר החשוב ביותר בעולם.
מבלי להתייחס ערכית לסולם העדיפויות הזה, אני רוצה לספר לכם על סרט-תחקיר שאני עצמי יצרתי לפני די הרבה שנים. אמנם באיגרת הזו אני בדרך כלל סוקר סרטים של אחרים אבל הפעם, במקרה, מדובר בסרט שלי. כותרתו היא פרשת א-דורה, ספין או סמל. את השם הקולע אגב נתן איתי לנדסברג נבו, שהיה אז עורך תוכנית התחקירים מבט שני, במסגרתה שודר הסרט.
מוחמד א-דורה היה ילד שנקלע לחילופי אש בין צה״ל לבין חמושים פלשתינים בצומת נצרים ברצועת עזה. השנה היא 2000, תחילתה של מה שנודע אחר כך כאינתיפאדה השניה. במקום היה גם צלם של הערוץ השני הצרפתי. הוא קולט את הילד ואביו מתחבאים מאחורי חבית, אחוזי אימה. אחרי כמה דקות המצלמה חוזרת לשם ואנחנו רואים את הילד שרוע על האדמה ללא תנועה ואביו מעליו. הילד, כפי שהתברר ונטען אחר כך, נהרג. האב נפצע ושוקם.
החומר מגיע לעיתונאי הרשת שארל אנדרלן. אנדרלן לא היה בשטח. הוא צופה בחומרים ומקליט קריינות רקע הקובעת באופן חד צדדי כי צה״ל ירה בילד.
העולם מתפוצץ. הנשיא קלינטון מתייחס באופן אישי לפרשה ומתחיל מחול שדים מטורף, שכל כולו האשמה של צה״ל ומדינת ישראל, היורה לכאורה במזיד באזרחים תמימים ובלתי מעורבים. איש בעולם אינו חוקר את הפרשה לעומקה בחיפוש אחר ממצאים.
ישראל הרשמית נכנסת למגננה ועמדת התנצלות. מבצעת תחקיר ומארחת בשטח עיתונאים בינלאומיים, בניסיון להוכיח כי לא היתה כלל זווית ירי בין כוח צה״ל לבין מוחמד א-דורה ואביו. זה רק הופך את הדברים לגרועים יותר. העיתונאים מציגים את הקצינים הישראלים כנלעגים. דובר צה״ל מחליט לשנות גישה וגוזר על עצמו דממה מוחלטת.
אבל את כדור השלג אי אפשר לעצור. א-דורה, כפי שרומז שם הסרט, הופך לסמל. סמל לתמימות הילדותית אל מול הרוע של הכיבוש. החולשה אל מול הכוח המופעל ללא שיקול דעת. מעשי טרור, כולל כריתת ראש של יהודי שבוי, מבוצעים בשם הנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. העסק הופך לסיפור של תקשורת, של דימויים ושל סמלים. זה כבר מזמן לא סיפור של מיקום כוחות יורים, זהות כלי נשק וזוויות. כל אלו לא מעניינים יותר.
בדיוק כמו בסיפור של שירין אבו עאקלה: יש מי שממהר לקבוע עובדות ויש מן הצד השני מי שמאזין למנגינה שהוא רוצה לשמוע ולא דורש הוכחות.
עולם כמנהגו נוהג.
אז מה קרה אחר כך בפרשת א-דורה?
קבוצת אזרחים מתחילה לחקור את הנושא על דעת עצמה, במשאבים עצמיים. הענין מגיע גם לבתי משפט ולתביעות דיבה. עשיית הכתבה הביאה אותי בין למסדרוןו צפוף של בית המשפט בפריז, Palais de Justice וגם למסדרונות בית המשפט העליון. ראיתי גם דוחות בליסטיים מפורטים, אנימציות עם הדמיות וגם שיחה מוקלטת מאוד משונה עם הצלם שתיעד את האירוע.
והיה גם את העיתונאי, נשוא הכתבה, שארל אנדרלן. הוא איים שאחרי צאתו לפנסיה יתבע את כולם, כולל אותי. הוא כבר מזמן יצא לפנסיה. התביעה עוד לא הגיעה.
כאז כן עתה, ראיתי קרב בין כאלו שיצירת תודעה ציבורית היא בעיניהם מטרה עליונה, לעומת אלו שחשיפת עובדות ללא משוא פנים היא משימת חיים. אלה ואלה לעולם לא יוכלו לתקשר זה עם זה. צד אחד מחושב, צד אחד תמים.
ועשו את החשבון לבד למי הכוונה במקרה של אבו עאקלה.
ונעבור לקומדיה!
דון ז׳ואן בגליל הוא סרט חדש במאגר, סרט בהפקה של שאדי סרור, שגם משחק בתפקיד הראשי ושל הבמאי נעמן בישארה, שכתב את התסריט.
הסרט, גם בעיני יוצריו, הוא קומדיה קלילה, נטולת היומרות והנפיחות שמאפיינות פעמים רבות סרטים הנעשים באזורנו, ששואפים ללא פחות מלשנות את העולם.
באופן מכוון - ואני מודה שלא שמתי לב לכך בהתחלה, הסרט הוא נטול מדינה: אמנם כל הסרט בערבית, אבל אין בו שמות של ערים ושכונות אמיתיים, אין שלטי רחובות ואין אפילו מספרי מכוניות. יחד עם זאת, זהו אינו סרט מדע בדיוני. הוא מתרחש בשום מקום ובכל מקום. יש בו גם מימד חתרני: יש בו אינטימיות, קללות, עישון מריחואנה בפומבי, נפיחות וגם אישה משוחררת ועצמאית אחת. דברים שקשה למצוא בסרט ערבי (לדברי יוצריו עצמם).
למפיקה הוותיקה והמוערכת אסנת טרבלסי, לשעבר יושבת ראש הפורום הדוקומנטרי, יש הרבה סרטים במאגר. לאחרונה נוספה עוד אסופה. סרטים חברתיים סרטים המתארים סיורים אישיים, אנשים ותופעות ממגזרים מוכרים פחות וגם סרטים עם אמירה פוליטית נוקבת. ביניהם סרט ערבית, שמתאר תרבות שגם אני גדלתי עליה, של הטקסט הישראלי כל כך של צפייה בסרט מצרי בכל יום שישי אחר הצהרים וגם דם חם, בבימויו של ארתור אברמוב, המתאר את המירוץ לפסגת הספורט העולמי בקיקבוקסינג של דניאלה ושל אוהד, תוך שהם מתמודדים במקביל עם מסורות משפחתיות קשוחה ועם עצמם.
נצפה בקטע מתוך דם חם.
מכירים את הביטוי ״הנדסת תודעה״? נעשה בו שימוש מרובה בזמן האחרון.
הסיפור הבא ממחיש אותו פעם נוספת.
מטא, לשעבר פייסבוק, מנסה בכל כוחה למנוע חקיקה שתגביל את פעולתה. אחרי שפנייה ישירה למחוקקים לא עזרה, היא פנתה לדרכים ערמומיות יותר. עומר כביר מדווח בכלכליסט כי תחקיר של וול סטריט ג׳ורנל מצא כי עמותה עלומה מממנת תוכן בכלי תקשורת. תוכן שקורא לא להטיל חקיקה על פייסבוק.
נשמע לכם מוכר? - אתם צודקים. ישראל מלאה בעמותות של ״אזרחים למען…״ ובמכונים שונים שעוטפים פרסומים אינטרסנטיים במילים כמו מחקר, סקר, לאומי, אזרחי, חופש, זכויות וכן הלאה. יש אכן מחקרים וסקרים מאחורי הפרסומים האלה, אבל תוצאת המחקר ידועה עוד לפני נערכו והשאלות בסקרים מנוסחות בצורה מניפולטיבית.
רובנו יודעים או משערים את קיומם של הדברים האלה, אבל מי שממש יצר תחקיר ענק על התשעייה הזו הוא יוצרי הסרט אם יש ספק. למעשה, הוא מבוסס על הספר ׳סוחרי הספק׳. תחקיר הסרט מתאר איך חברות הטבק נטעו במשך שנים בתודעה הציבורית ספק לגבי הנזקים שהסיגריות גורמות. הם גייסו מובילי דעת קהל, מדענים, מנחי תוכניות ועיתונאים כדי לפמפם את התחושה שהוויכוח על הנזקים של הסיגריות עוד לא הוכחו כחד משמעיים.
הם ידעו היטב שהסיגריות מזיקות. מחקרים פנימיים שלהם, שהם גנזו, הוכיחו זאת. אבל הם קנו זמן. הזמן הזה איפשר להם להרוויח מיליארדים, תוך שהציבור והמחוקקים כאחד משוכנעים שמדובר בוויכוח לגיטימי בין מצדדי ושוללי הסיגריות ובעוד אלפי אנשים מתים מנזקי העישון. מה שמרתק בסרט הזה ובספר שהוא מבוסס עליו, הוא התיעוד המדויק והעדויות הפנימיות שמובאות בסרט, המוכיחים שאנחנו כולנו רק כלי משחק.
מכאן חשיבותם הגדולה של סרטים מסוג זה ושל פיתוח של מה שמכונה אוריינות מידע: פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי מסרים שמונחתים עלינו השכם והערב.
האיגרת הזו משודרת על סף חודש יוני ואנחנו משיקים מה שבתקווה יהפוך למסורת: חודש של סרטים על משוררים וסופרים, משוררות וסופרות. יצאנו בקול קורא ספריות ויחידים לערוך הקרנות ולקיים לצידן דיונים ומפגשים.
החודש ייערכו כאלו מבאר שבע ועד מרום גולן. מרמת גן ועד תל אביב.
הירשמו לפסטיבל בקישור הזה
מערך הספריות באוניברסיטת בר אילן היה בין הגופים שנענו לאתגר. מיטל נג׳אתי וד״ר חיה בינוסוביץ יזמו וארגנו שיח לאחר הקרנת הסרט משהו על רוח תזזית, בו ישתתפו חוקרי וחוקרות ספרות מהשורה הראשונה באירוע היברידי שיתקיים ב - 7.6, ח׳ בסיוון, בלובי של מערך הספריות והמידע, בניין 401, אוניברסיטת בר אילן, בשעה 12:00
מה זאת אומרת אירוע היברידי?
המשמעות היא שהשיח ישודר במקביל ובזמן אמת לקהל מקוון. כל שצריך הוא להירשם. בחינם.
גם הספרייה העירונית בבאר שבע נרתמה לענין. צוות הספרייה (אילנית, שלומית וגילי) בחר שלושה סרטים העוסקים במשוררים. הסרטים יוקרנו בימי ראשון בערב במהלך חודש יוני 2022.
האסופה נקראת בין שני קצוות.
ההרשמה כאן
האיגרת הפעם היתה ארוכה מהרגיל, בגלל שהיו נושאים רבים וסרטים רבים. במילים אחרות - צרות טובות.
צפייה נעימה.
ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.