אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
צריך להודות: בישראל יוצרים סרטי שכול, שבי והלם קרב ברמה גבוהה ובמספרים גבוהים. אולי הגבוהים בעולם. זו אליפות עולם שאיש לא רוצה להיות בה במקום הראשון.
אז קבלו מספר רעיונות והפניות:
ובכל נפשך - סרט על רס"ן רועי קליין
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/with-all-your-soul-he/582
נחשון וקסמן - הספירה לאחור
סרט המתאר את החטיפה וניסיון החילוץ הטרגי של החייל נחשון וקסמן ז״ל.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/nachshon-waxman-countdown-to-death-he/536
ראיתי ילד השדה - סרט על ערן שמיר, קצין בסיירת צנחנים
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/yeled-hasadeh-he/584
הבית על המים - סרט עלילתי על נפגע הלם/תגובת קרב ומשפחתו
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-house-on-the-water-he/401
ערים בלילה - סרט תיעודי על לוחמים שנפלו בבי. חלקם לקו בהלם/תגובת קרב
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/awake-at-night-pow-doc-he/825
הלכו בשבי - סרט על שבויי גוש עציון בירדן במלחמת השחרור
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/captives-he/518
היומן - סרט עלילתי על טקס הנצחה. אזהרה: סרט מקאברי. אנחנו מאוד אוהב אותו, אבל יש אנשים שעשויים להיעלב.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-diary-he/406
שמח שאתה חי - סרט תיעודי על התמודדות עם הלם קרב במופע תיאטרון מוסיקה
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/happy-you-are-alive-he/499
מה תעשי אם את אוהבת את ישראל ומאמינה שצריך לחיות בה וביתך בחרה לגור באוסטרליה?
מה תעשי אם כל חייך היית ספקנית וביקורתית כלפי הדת ובנך בחר לחזור בתשובה?
איך תגיב אם בנך, התלמיד המבריק, יסרב ללמוד בטכניון כאחיו הבוגר ובמקום זאת יפנה לקריירת ריקוד ומחול?
הסרט ארבעה בנים של נעם דמסקי ומורדי קרשנר מספר מקרוב על אנשים שבחרו ללכת בדרך אחרת מכפי שהוריהם ציפו מהם או יעדו להם.
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים
בשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.