כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.
אדם אותר משוטט בירדן. הוא לא דיבר ערבית ונראה אבוד. אזרחים אכפתיים הביאו אותו לבתי החולים הפסיכיאטרי בעמאן. שם היה חודשיים מבלי שהצוות הצליח לפענח מהיכן הוא. בשלב מסוים, לאחד הרופאים היה נדמה שהוא שומע את האיש מדבר עברית. הוא פנה למתמחה בבית החולים שהגיע מישראל, כדי שזה ינסה לדובב את הבחור המסתורי. הניסיון הצליח. המתמחה, כמאל אלטלאקאת, מערערה, הנמצא בסוף ההתמחות שלו בלימודי הסיעוד, הצליח לאתר את אימו של הבחור האבוד, שהתברר כי שמו שלום רוטבן וכי משפחתו אינה יודעת היכן הוא.
כששלום היה בן 16, רקטה פגעה בבניין בקרית מלאכי, העיר בה שלום גדל, בזמן מבצע ״עמוד ענן״. חבריו נהרגו מול עיניו. הוא לקה בהלם ומאז הלך והתנתק מסביבתו. הוא נעלם לפרקים, עד שהגיע בדרך לא דרך לירדן ומשם הסיפור התגלגל עד איתורו המוצלח.
בקירבנו חיים אנשים שחוו פוסט טראומה, ברמות שונות של פגיעה. יש כאלו המנהלים חיים נורמטיביים לכאורה, אך חווים קשיים, אותם הם מסתירים במאמץ רב. ויש כאלו, כמו שלום, שלא עומדים בלחץ. ברשומה הזו אכתוב על כמה סרטים העוסקים במקרים כאלה ובמיוחד על מה רודף סמ״ר, סרטו המצוין של חגי אדוריאן.
דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?
איגרת משודרת לאפריל 2022, תקציר האיגרת מתחת לנגן:
אחרי פסח, לפני יום השואה, מיד אחרי יום כדור הארץ: באיגרת הזו אנחנו סוקרים סרטים העוסקים בשואה ומקרינים את הטריילר של סרט הקולנוע המצוין מורר - אנטומיה של משפט, העוסק בזיכויו השערורייתי של מפקד גטוו וילנה במשפט מביש שנערך לו באוסטריה.
כמו כן סקירה של סרטים העוסקים בסביבה, לרגל ציון יום כדור הארץ וגם קריאה למחשבה ביקורתית ומפוכחת בנושא.
אנחנו גם מפנים אתכם לצפיה במפגש היוצרים שנערך אחרי הקרנת הסרט ג׳נין, יומן מילואים. תוכלו לצפות בסרט ובמפגש באתר וכן בקישור הבא: https://bit.ly/jenin-war-diary
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.