צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש אוגוסט.
הבתולה והשטן
אוגוסט הוא חודש מסורתי לטיולים ואנחנו מביאים לכם רשמים של אחד מרתק במיוחד מבוליביה: הבתולה מסוקאבאון נחשבת לגיבורה של עיירת הכורים הבוליביאנית אורורו. היא נלחמה בשטן, ניצחה אותו והושיעה את בני המקום. הם מודים לה פעם בשנה בקרנבל הנערך בעיר, בו הם מדמים את המלחמה באמצעות ריקודים ומוסיקה. זהו מצעד של להקות ריקוד ותזמורות, הצועדים קילומטרים רבים עם תחפושות כבדות בכל מזג אוויר, רק כדי להגיע בסופו לכנסייה הנמצאת בראש ההר. שם, לאחר טיפוס מתיש, הם נכנסים לכנסיה ומתקרבים למזבח תוך כדי שירה בעודם על ברכיהם. יש שם כאב, עייפות, זיעה, לעיתים התעלפויות ובעיקר התרומומות רוח ואקסטזה. האירוע מסתיים בשירה הנמשכת עד אור הבוקר, מלווה בכמויות אלכוהול אדירות, ברחבת הכנסייה.
בניגוד לפסטיבל הנוצץ והשמח של ריו, הדיאבלדה (קרנבל השטן) היא פסטיבל התואם לרוח של אורורו: מזג אוויר קשוח, מכרות מחניקים ורעידות אדמה. הסרט הבתולה והשטן הוא במקור פרק בסדרת טיולים, אך זהו למעשה תיעוד אנתרופולוגי מרתק.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
ואתם אומרים שירה
באוגוסט 1941 נפטר המשורר רבידרנת טאגור, זוכה פרס נובל לספרות. שירו של טאגור אל נא תלך תורגם לעברית והולחן על ידי שלמה גרוניך, על בסיס פרליוד מספר 1 של באך. הביצוע שלו לשיר, בתקליט המשותף עם מתי כספי מאחורי הצלילים, הוא מהיצירות המוסיקליות המופתיות שנעשו בישראל. אל נא תלך מעימי דודי // בטרם אומר לך // לך לשלום // ערה הייתי כל הלילה // עתה כבדו עיני משינה // יראתי פן תאבד לי // מדי אשן את שנתי.
ראו כאן את קטגוריית ספרות ושירה במאגר הסרטים.
ספרות ושירה באתר הספריות הציבוריות
ספרות ושירה באתר המוסדות האקדמאים
אבודים בחלל
באוגוסט 1977 שלחה נאסא את וויאג׳ר 2 לחקור את הכוכבים החיצוניים במערכת השמש. היא החללית היחידה בהיסטוריה שביקרה בכל ארבעת כוכבי הלכת החיצוניים: שבתאי, צדק, אורנוס ונפטון והיא גם אחת הגשושות המהירות בהיסטוריה. אחותה, וויאג׳ר 1, נכנסה באוגוסט 2012 להליוספרה, החלל הבין כוכבי. עודד כרמלי מסוכנות החלל הישראלית דיווח ב - 2020 כי וויאג׳ר גילו תופעה של גלי הדף בין כוכביים. ולחשוב שהמכונות האלה נבנו בעידן בו המחשבים היו הרבה פחות עוצמתיים מאשר היום. מעורר התפעלות.
קטגוריית פיסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
אחי אחי שלי, זעק אז הפצוע
באוגוסט 1864 נחתמה אמנת ג׳נבה, הקובעת את היחס לחייל אויב פצוע בשדה הקרב. רגע, אולי תגידו לעצמכם כי אמנת ג׳נבה עוסקת בשבויים, לא? - אז למעשה, אמנת ג׳נבה הוא שם כללי למספר אמנות בתחום. המפורסמת ביותר היא זו העוסקת בשבויים וביחס אליהם. הסרט ערים בלילה עוסק בשבויי מלחמת יום הכיפורים ואפשר גם לקרוא עליו בבלוג שלנו.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תשמעו בדיחה
באוגוסט 1908 נערכה ועידת השפה האידית בעיר צ׳רנוביץ. בדיחות תמיד נשמעות טוב יותר באידיש, כך קובעת המוסכמה. השפה הנעלמת הזו חיה בציבור החרדי ואצלנו יש שלושה סרטים מרתקים, שסיפורם מתרחש בחברה החרדית, שרובם באידיש: אשת כהן / א-מעיישה / אליוקים.
אגב, גם יש סרט במרוקאית (׳פאטה מורגנה׳) - עליו באיגרת אחרת.
אשת כהן באתר הספריות הציבוריות
אשת כהן באתר המוסדות אקדמיים
נוער נוער נוער
ה - 12 באוגוסט הוא יום הנוער הבינלאומי ובומרים אוהבים לקטר על בני נוער. כדי לספק רוח גבית לקיטור הזה, כי מה עוד נשאר לעשות בקיץ הלוהט, אנחנו מביאים לכם את הסרט התמכרות חברתית, העוסק ברשתות חברתיות. אמנם ההתמכרות מתרחשת בכל גיל, אבל נהוג לראות את הנוער כקורבן שלה בשל חוסר ערכים, שטחיות, חוסר עמוד שדרה וכו׳.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות אקדמיים
גברתי הגאנגסטרית
גם נשים מנהיגות ארגוני פשע. באיטליה נעצרה מנהיגה כזו, שכונתה הסנדקית. מה הסיפור של הנשים האלה ואיך הן הגיעו למקומות בהם סחיטה, חיסולים וגביית די חסות הן משימות יום יומיות? או, במקרה יש לנו סדרה בדיוק על זה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.
כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.
הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!
המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.
מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי.
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.
לצפייה באתר למנויים
לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית
את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.
כל זה היה מוטעה.
אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב?
בכך עוסק הפוסט הזה.
אנרגיה וסביבה הם נושאים מדוברים, לוהטים כמעט כמו בינה מלאכותית. מעבר לחדשות היום או הסלב התורן, תמיד תמצאו דיון על התחממות גלובלית, אנרגיות מתחדשות וכדומה.
זה היה יכול להיות נפלא ולקרב אותנו לחיים נקיים ובני קיימא, אלמלא הנושא היה כל כך עמוס בדעות קדומות בלתי מבוססות ובסיסמאות לעוסות וממוחזרות.
ואנחנו לא מתכוונים לרמוז שיש כאן איזו מזימה קונספירטיבית, אלא סתם לעצלות אנושית לגבי רכישת ידע.
יש שפע של מיתוסים שגויים לגבי אקלים ואנרגיה. הידוע בהם הוא זה הטוען שברגע שרק נרצה, ואם רק נהיה פחות אגאוסיטים, נוכל לעבור בקליק בודד לאנרגיות מתחדשות, מבלי לוותר על רמת החיים אליה הורגלנו. ורמת חיים היא כידוע גם בריאות וביטחון אישי.
המציאות יותר מורכבת כמובן. אנרגיות מתחדשות כפי שהן מכונות, מסוגלות לספק אחוז זערורי מצריכת האנרגיה שלנו. אז גם אם נוותר על פינוקים כמו טיסות כשאפשר לנסוע ברכבת ועל מייבשי כביסה, עדיין נישאר בלי מספיק חשמל לחדרי ניתוח ומכונות חמצן, במידה שנסמוך רק על רוח, שמש, טורבינות מים וכדומה.
אופס, זה כבר נשמע מלחיץ.
ועכשיו אנחנו מגיעים לאנרגיה גרעינית.
לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
האם יש לבני האדם בחירה חופשית? השאלה הזו מעסיקה את המין האנושי דורות רבים. פילוסופים, חכמי דת, מדענים ואנשי רוח - לכולם יש דעה בענין.
בדרך כלל, שורש הדיון נע סביב שני מרכיבים:
- האם יש בחירה חופשית כאשר חינוך, מדינה, משפחה ומסורת מנחים אדם ללכת בנתיב מסוים?
- האם יש בחירה חופשית כאשר גנטיקה והורמונים מכוונים אותנו להתנהגויות ומעשים והופכים אותנו לבובות מותנות?
ואולי בחירה חופשית זה מאמבל-ג׳אמבל של פרוגרסיבים? ״לא באנו לכאן ליהנות״ אומרים בסרקאזם במשפחה שלי. החיים מלאי עמל, חובות, פחדים ודאגה אינסופית ואז פלופ, הם נגמרים.
בחירה חופשית, הגשמה, סיפוק וחס וחלילה אושר - הן מילים של עולם ראשון משועמם ומפונק.
אז בואו נראה מה יש לסרטים במאגר לומר על כל זה