עצירת הזדקנות, חיי נצח והתחדשות הנעורים מעסיקים את האנושות כבר אלפי שנים.הפילוסוף היווני הרודוטוס טען שקיים מעיין נעורים ואף הצביע על מיקומו המשוער - אתיופיה או סומליה. הוא לא ביקר בו ולא ידע לכוון למיקומו המדויק, אבל הצית את הדמיון ואת המוטיבציה של שליטים שהשקיעו משאבים אדירים במסעות גילוי, שלא הניבו עד היום דבר.
אלכסנדר מוקדון היה עסוק באופן אובססיבי בשימור כוחו והשקיע בחיפוש נהר, לא מעיין, שנמצא במקום בו שורר חושך נצחי. האגדות על אנשים שנכנסים מצד שמאל כזקנים ויוצאים בצד ימין של המעיין כצעירים פרחו ושגשגו, אך גם אלכסנדר הגדול וגם חוקרי ומגלי הארצות השונים לא הצליחו למנוע את הזדקנותם ומותם. המסורות לעומת זאת, נהנות מחיי נצח.
אחד המיתוסים העקשנים ביותר טוען כי מעיין הנעורים נמצא בקוסטה ריקה. הוא אף צוייר על ידי קראנאך הבן וניתן להבחין בו בזקנים בצד שמאל ובצעירים בצד ימין (אזהרה: היכנסו מהצד הנכון, אחרת תזקדנו באחת!). כתבה מ - 2011 מספרת כי ישראלי רכש את המקום והפך אותו לאתר תיירות, אחרי שנהרס ברעידת אדמה. נבירה נוספת בעמקי האינטרנט מגלה כי הסיפור אמיתי לחלוטין, עם תמונות ״לפני״ ואחרי״ הטבילה (הומור ישראלי ומשובח).
אבל אנחנו אנשים מודרניים ולא מאמינים בשטויות. אנחנו מאמינים במדע. המדע פיצח בשנים האחרונות את הדינמיקה של תהליכי ההזדקנות והצליח לעצור אותם, באמצעות מחקר מעמיק של גנים, חלבונים והורמונים.
או שלא?...
הבמאית הילארי פרייור יצאה למסע ארוך בן שישה פרקים אחרי טכניקות שונות, מודרניות ומסורתיות, להחזר הנעורים ולהארכת החיים תוך שמירה על איכותם. על הדרך, היא חוקרת את הכמיהה והאמונה בכך שהדבר אפשרי.
מסעה של הילארי ומסקנותיה מתוארים בסדרה שנמצאת אצלנו במאגר: ׳צעירים לנצח׳.
צפו כאן בפרק הראשון.
כולנו יודעים שהכל זמני. אבל יש כאלו שמסרבים לקבל זאת. האמונה ב״כוחי ועוצם ידי״ (פרשת עקב, ספר דברים), שמתחזקת כל כך עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, מעצימה את התחושה הזו. מדובר בתעשייה של מליארדים. מקוסמיטיקה דרך תרופות ותכשירים אחרים, החברות הגדולות ביותר משקיעות בכך הון עתק ואיתן גם משקיעים פרטיים, שנמצאים כנראה בהיסטריה מהזדקנותם שלהם. התקווה מניעה השקעות עתק. באופן טבעי, זהו גם גן עדן לשרלטנים, במסווה של מחקר מדעי.
ואז הגיע צ׳ראלס ברנר
צ׳ארלס ברנר הוא מדען בעל שם עולמי, החוקר את המטבוליזם של סרטן וסוכרת. ברנר גילה (ילד עם פאבל ביגאנובסקי) כי פעילות של אנזים בשם NR מביאה להגברת יצירה של תאי גזע של שריר אצל עכברים, מה שמביא להארכת תוחלת החיים שלהם. גילוי זה יצר גל אדיר של מחקרים, חלקם עוסקים בהחלמה ממחלות ואחרים בהארכת חיים.
לכאורה, ברנר היה אמור להיות הבן-יקיר-לי של תעשיית הארכת החיים, אבל בראיון מחכים לרוני דורי בכלכליסט הוא מוקיע ומנפץ את התעשייה הזו ואומר באופן נחרץ שלא נשיג חיי נצח. מדובר לדבריו בבולשיט שמדענים מוכרים.
צפו כאן בסקירת הנושא והסדרה המצוינת של הילארי פרייור בוידאו הבא:
לצפייה בפרק הראשון של ׳צעירים לנצח׳
אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?
מדי פעם אנחנו מקיימים אירועים היברידיים, הכוללים הקרנה של סרט ומפגש עם היוצרת או היוצר.
באירועים האלה אפשר להשתתף הן על ידי הגעה למקום ההקרנה (אולם, חדר) והן באופן מקוון (און ליין).
האירועים האלה נערכים ברוב המקרים תוך שיתוף פעולה עם גופים אחרים. אנסה להסביר את הענין דרך דוגמה מאירוע היברידי שנוצר בשיתוף פעולה עם קרן קולנוע גליל.
קרן קולנוע גליל היא כיום ללא שום ספק הגוף המוביל בישראל מבחינת שימוש ושכלול המודל ההיברידי לאירועים קולנועיים.
וכמו עם הרבה פריצות דרך, הענין לא תמיד מובן. נבהיר זאת כאן:
אז מהו אירוע היברידי
במילים פשוטות, אירוע היברידי מתקיים בו זמנית במקום פיזי, בדרך כלל אולם קולנוע ובמקביל - און ליין.
שני הקהלים (באולם ואון ליין) רואים בדרך כלל זה את זה, לפני ואחרי הקרנת הסרט. הדבר מעצים מאוד את תחושת ההשתתפות.
אבל תיכף נגיע לזה, עם תמונות.
מסגרת הזמן
אירוע כזה מתחיל תמיד בשעה מסוימת. תגידו בצדק: נו, ברור שאירוע באולם מתחיל בשעה מסוימת. הרי אנשים מתכנסים ומגיעים.
באון ליין (הזירה המקוונת) הענין הזה פחות מובן מאליו. אנשים רגילים שסרט און ליין זמין ונמצא שם כל הזמן (וי.או.די). ובכן, באירוע קולנועי היברידי או וירטואלי, הסרט זמין רק בשעת האירוע.
בו זמניות
כתבתי כאן יותר מפעם אחת שהצפייה היא בו-זמנית. אמת, זה נשמע קצת עמום. אז במילים פשוטות, מפעיל הסרט באולם ומפעיל הסרט און ליין לוחצים על כפתור Play באותו זמן.
התוצאה: הקהל האולם צופה בסרט באותו זמן בו צופה הקהל המקוון בסרט.
למה להתאמץ?
זימון אנשים לאולם ולאון ליין על מנת שיצפו בסרט באותו זמן, אינו ענין טריוויאלי. הוא דורש מאמצים ארגוניים ושיווקיים. האם המאמץ שווה? למה לטרוח בכלל?
ההצדקה לטירחה הזו היא במפגש החי עם היוצרת או היוצר של הסרט. אם אתם יוצרים שרוצים לפגוש את הקהל שלכם בזמן אמת ולהרגיש אותו (בניגוד לנאום מוקלט) ואם אתם צופים, שמשתוקקים לשאול את הבמאית שאלות על הדרך בה עשתה את הסרט, אירוע היברידי הוא בדיוק בשבילכם.
כל המאמץ של זימון אנשים לצפייה בו זמנית, הוא על מנת שיוכלו להיפגש יחד ולשוחח זה עם זה.
למה לא רק באולם?
אירוע באולם מסתמך רק על אנשים שיכולים ורוצים לצאת מהבית ולהגיע לאולם. אלא שלא לכולם יש את המוטיבציה. לאחרים אין זמן ואנשים רבים פשוט גרים רחוק מדי.
חשבו על כל מאות האנשים שהשתתפו באירוע שהתקיים בסינמטק ראש פינה. הם היו מכל רחבי הארץ. שלא לדבר על כך, שבאירוע היברידי, אפשר לשתף אנשים מכל העולם, כמשתתפי און ליין שחווים את האירוע כמעט כאילו היו באולם.
איך זה עובד בפועל
יש הרבה תצורות אפשריות, אציין כאן את זו שמביאה את רמת ההשתתפות לשיא:
מצלמה ממקומת באולם ומעבירה בשידור ישיר את המתרחש בו לצופי האון ליין. כלומר - צופי האון ליין יכולים לראות את האנשים באולם (וכמובן, לצפות בסרט עצמו, בנגן יעודי).
מן הצד השני, הצופים באולם רואים על המסך הגדול את משתתפי האון ליין וגם שומעים אותם ברמקולים. כולם למעשה משוחחים זה עם זה.
ברוב המקרים, במאי או במאית הסרט יושבים באולם ומשוחחים עם מנחה. ואולם, אפשרי גם שיוצר הסרט בעצמו יהיה און ליין וישוחח דרך המסך הגדול עם מנחה באולם, עם אורח נוסף באולם (למשל - כותב המוסיקה של הסרט) עם הקהל באולם ועם הקהל און ליין! זו שיחה המתנהלת בו זמנית ולכל הכיווונים.
עסק מסודר
הדבר נשמע מורכב, אך מבחינת הקהל, הוא למעשה פשוט מאוד, כי הרישום נעשה במקום אחד בלבד, הן לאירוע הפיזי והן לאירוע המקוון.
אם האירוע בחינם, תקבלו מייל עם אישור השתתפות. במידה שבחרתם בהשתתפות באירוע באולם, תקבלו כרטיס להורדה. בואילו אם בחרתם באירוע און ליין, תקבלו קישור לכניסה.
בשני המקרים תקבלו תזכורת, שעה לפני תחילת האירוע.
אם אתם מפיקים וקוראים כעת את הדף הזה, כדי שתכירו את הדרכים לארגן אירוע כזה. זהו לא מדע טילים. אם יש לכם רקע בסטרימינג או בשידור, יקח לכם פחות משעה ללמוד. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפתוח חשבון במערכת. יש שם טונות של חומרי הדרכה .
כך נראה הרישום
בתמונה הבאה, אנשים באולם, באירוע היברידי. וזה מה שרואה צופה מקוון. שימו לב שהמבטים של הצופים באולם מופנים למסך הגדול. הם רואים שם את צופי האון ליין (שפתחו מצלמות) וגם שומעים אותם דרך הרמקולים באולם. כלומר, התקשורת היא דו כיוונית.
(אירוע בראש פינה של הסרט הילדים ׳ממנזר סן סימון׳. מחזיק את המיקרופון בקדמת התמונה מימין, במאי הסרט שחר גל-נור. לצידו, מנחת האירוע נרי קדם-טמיר)
בתמונה הבאה, המנחה והבמאי, הנמצאים באולם (עם הקהל מאחוריהם) מביטים במסך הגדול, בו הם רואים את צופי האון ליין (ואת עצמם, שכן גם האנשים באולם, בהיותם מצולמים, הם משתתפי און ליין).
מתוך אירוע הקרנת הסרט ״האדם השלישי״ ומפגש עם הבמאי עדי עדואן
בתמונה הבאה, השחקנית הראשית (בסרט של ירון שני) מגיעה לפגוש קהל באולם. בשל מגבלות הקורונה באותה תקופה, לא ניתן היה למלא את האולם.
בתמונה הבאה, אלה זהרנו, במאית ׳להיות חלק מהאדום הזה׳, פוגשת קהל באולם ובמקביל, קהל און ליין צופה במפגש ומשתתף באמצעות צ׳אט
אירוע היברידי לא חייב להיות באולם! - סדנה שהועברה מהאולפן של דידי ארז ורותם דרור על חיבור מוסיקה לסרטים. משתתפי הסדנה, יוצרי ויוצרות קולנוע, השתתפו באופן פעיל והקרינו במהלכה קטעים מסרטים
בתמונות הבאות, אירוע היברידי לדוברי רוסית לסרט ״השדה״. הבמאית ציפי רז, מנחה ומתורגמן לרוסית ובמקביל - דוברי און ליין במדינות שונות וקהל חי. אירוע בינלאומי מורכב, הכל מסלון ביתה של הבמאית
לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
׳לב שבור הוא לב שלם׳ כתב ושר ברי סחרוף בשנות ה - 90׳.
׳לב שבור׳ הוא גם שמה העממי של תופעה אמיתית לגמרי, בה עקב עצב בלתי נתפס, אהבה נכזבת, שמועה על אסון (ולפעמים גם שמחה פתאומית), אדם מפתח תסמינים הדומים להתקף לב.
ביוני 2024 התפרסם מחקר שמצא עליה במקרי ״הלב השבור״ בישראל. החוקרים מייחסים זאת לצער והעצב שנחתו על ישראל מאז ה - 7.10.2023.
איך כל זה קשור לאתר הסרטים? - המשיכו לקרוא.
Read more: לב שבור: עליה בתחלואת לב מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל