סקירות סרטים
האם מזון אורגני בריא יותר? ואם כן, איך נדע שהמזון שאנחנו צורכים הוא באמת אורגני?
הסרט התיעודי 'כל האמת על מזון אורגני' הוא תחקיר מעמיק, הכולל ראיונות עם מדענים מהשורה הראשונה וחקלאים מנוסים בתחום האורגני, בניסיון לענות על שתי השאלות הללו בצורה מהימנה ומקיפה.
השידור המוקלט, תיאור טקסטואלי מתחתיו:
באיגרת הפעם:
סרטים ופעילויות לקראת יום השואה הבינלאומי.
בעקבות הפיגוע בבית הכנסת בטקסס, על האנשים קרי הרוח והמתוחכמים, שמנהלים משאים ומתנים עם טרוריסטים.
סרט ראשון מתוך סדרה חדשה ומקסימה, בה לוקחים פוסטים מרשתות חברתיות ומתסרטים אותם.
מה הקשר בין המאהבות של זאוס, כוכב צדק, גלילאו וקפלר?
אדם שנראה כחסר בית הזקוק לעזרה נכנס לבית כנסת בעיר קוליוויל בטקסס. רב הקהילה, במחווה של הכנסת אורחים, מציע לו שתיה חמה, למרות שלא ראה את האיש קודם מעולם. לפתע הוא שומע קליק ורואה אקדח בידו של האיש. מאותו הרגע, הרב והמתפללים שהיו בבית הכנסת הופכים לבני ערובה.
החוטף דורש לשחרר מהכלא את מי שידועה בכינוי ליידי אל קאעידה.
במשך שעות ארוכות מנהל צוות משא ומתן דיון עם החוטף. המטרה המרכזית: למשוך זמן עד שיתאפשר לבצע חילוץ. ואכן, אחרי מספר שעות, הרב מאתר הזדמנות לברוח, מחלץ החוצה את המתפללים וכוחות הביטחון משתלטים על המחבל.
מי האנשים האלה, שהצליחו לנהל את המשא ומתן במשך זמן כה רב? זו מיומנות לא פשוטה ויש יחידות מיוחדות העוסקות בכך. הסרט הלוחש למחבלים עוסק בדיוק ביחידה כזו.
בוידאו, קטע המספר על הנסיבות בהן הוקמה היחידה.
=================
אמיר וולנסקי הוא יוצר קולנוע מוכשר. רוב הזמן הוא עובד כצלם וגם צילם סרט אחד שלי שהוקרן כאן במפגש קודם. יום אחד קרא פוסט מוצלח במיוחד בפייסבוק וחשב לעצמו ״זה ממש סיפור, אולי אעשה מזה סרט.״
וכך נולד פורמט.
הפרק הראשון ״המכירה״, מסופר בגוף ראשון. הוא ממחיש בהומור מושחז את חוסר האונים והפאתטיות של רבים מאיתנו, כאשר אנחנו מנסים למכור רכב יד שניה בשוק של כרישים ערמומייים.
"המכירה" - סרט קצר, בוידאו יש קטע קצר ממנו.
=================
בחודש ינואר, החודש של האיגרת הזו, בשנת 1610, גילה גלילאו ארבעה מהירחים של כוכב צדק. ויכוח מתמשך ובלתי פתור טוען שהוא לא היה הראשון, אבל הם בכל זאת נקראים הירחים הגליליאניים. כל אחד מהירחים קרוי על שם כל אחת המאהבות של זאוס, מנהיג האלים. ולמה זאוס? כי צדק הוא יופיטר ויופיטר הוא שמו של זאוס במיתולוגיה הרומית. מבולבלים? - כן, גם אני הייתי צריך לקרוא את זה מספר פעמים כשהכנתי את האיגרת הזו.
גלילאו המשך וחיזק את הקביעה של קופרניקוס, על פי לא כל גרמי השמיים סובבים סביב הכוכב שלנו, ארץ.
עוד אדם שראה את עצמו כממשיך דרכו של קופרניקוס היה יוהנס קפלר. הסרט קפלר - מסתערים על השמיים מתאר את חייו של קפלר. סרט עלילתי, שחלקו צולם במקומו בהם אירעו הדברים.
סצנה ממנו נמצאת באיגרת בנגן למעלה.
==================
בישראל מציינים את יום השואה אחרי פסח, אבל יש מועד נוסף, בינלאומי, בו העולם כולו מציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. זהו ה - 27.1. יש במאגר כמה וכמה סרטים מצוינים העוסקים בשואה ואנחנו ממליצים לכם לבדוק אותם.
ביום חמישי, ה - 27.1, נערוך הקרנה של הסרט אתה מת רק פעמיים ומפגש עם הבמאי יאיר לב. הסרט זכה לביקורות מצוינות והוא בנוי כסרט מתח, למרות שהוא דוקומנטרי. הצטרפו אלינו להקרנה ולמפגש בשידור חי.
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים
בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.
Read more: הקרב על סטלינגרד: עקשנות ונחישות ששינו מלחמה שלמה. סקירת סרט
אז למה אנשים משרתים במילואים?
אם נראה לכם שהתשובה מובנת מאליה ואם חשבתם על צירופי מילים כמו צו 8, חובה, ציונות, יציאה מהשגרה ומפגש עם חברים -- אתם לא לגמרי טועים, אבל כנראה שאף אחת מהסיבות האלה לא מספיקה בפני עצמה.
כי מילואים זה עסק מסוכן. מאוד. להסתכן באובדן חיים או בנכות בשביל לברוח מהשגרה ולפגוש חברים? נו. לא משכנע. בגלל הצו? - המממ, יש דרכים רבות לחמוק. ציונות? - טיעון מעולה, אבל קצת מופשט, בעיקר כאשר אפשר לתרום גם בדרכים אחרות ובעיקר כאשר זוכרים כמה אנשים אינם ממלאים את החובה הזו.
אל דאגה, הרשומה הזו אינה פוליטית. היא גם אינה ממורמרת. היא באה לנסות ולתאר את האתגר שביצירת הסרט, שמנסה לענות על שאלה, שעל פניו נראית כה פשוטה. והיא לא.
צפו כאן בסקירת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳כבר עשו הרבה סרטים על מילואים׳
שמחים להכריז על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות, הראשון עבורנו.
הירשמו להקרנות הפסטיבל כאן או הגיעו להקרנות ברחבי הארץ, על פי בחירתכם.
זהו פסטיבל מיוחד במינו: במקום להחליט עבורכם במה תצפו והיכן, יצאנו בקול קורא עם מספר סרטים העומדים לרשותנו. היזמנו ספריות ויחידים להרים את הכפפה, לבחור סרט מתוך המאגר ולארגן עבורו הקרנה.
הצענו גם שתארגנו דיון או שיחה בעקבות הקרנת הסרט. השיחה לא חייבת להיות מועברת על ידי מומחה או חוקר-ת. אפשר גם לדבר באופן אישי, למשל על הדרך בה ספר או כותב השפיעו עליכם.
לשמחתנו, נענו לפנייתנו מכל רחבי הארץ: מבאר שבע בדרום ועד מרום גולן שבצפון.
האיגרת המשודרת (הנגן שבהמשך) מדברת על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים וגם על סרטים חדשים וסרטים אקטואליים. איגרת מושקעת, עם עריכה קפדנית. מוזמנים לצפות.
תמליל האיגרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים.
לכל מי שנמצא כאן בפעם הראשונה, זוהי האיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
איגרת משודרת, ניוזלטר וידאו, פודקאסט מצולם -- איך שלא תקראו לזה.
באיגרת הזו, שמצולמת בערך אחת לחודש אני מנסה להמליץ על סרטים מתוך מאגר מובי דיסקברי הרלוונטיים לאותו חודש. הבסיס הוא ימי שנה, חגים, אירועים אקטואליים וסרטים חדשים.
האיגרת של הפעם כוללת את כל אלה.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מסעיר את התקשורת העולמית והישראלית. במאבק הזה נפגעים אנשים רבים, כל יום, אבל יש כללים ברורים לגבי מי שתופס כותרות ומחזיק אותן יותר מ - 24 שעות.
במקרה הזה, התקשורת, באקט נרקיסיסטי טיפוסי, מדרגת פגיעה בעיתונאי בתור הדבר החשוב ביותר בעולם.
מבלי להתייחס ערכית לסולם העדיפויות הזה, אני רוצה לספר לכם על סרט-תחקיר שאני עצמי יצרתי לפני די הרבה שנים. אמנם באיגרת הזו אני בדרך כלל סוקר סרטים של אחרים אבל הפעם, במקרה, מדובר בסרט שלי. כותרתו היא פרשת א-דורה, ספין או סמל. את השם הקולע אגב נתן איתי לנדסברג נבו, שהיה אז עורך תוכנית התחקירים מבט שני, במסגרתה שודר הסרט.
מוחמד א-דורה היה ילד שנקלע לחילופי אש בין צה״ל לבין חמושים פלשתינים בצומת נצרים ברצועת עזה. השנה היא 2000, תחילתה של מה שנודע אחר כך כאינתיפאדה השניה. במקום היה גם צלם של הערוץ השני הצרפתי. הוא קולט את הילד ואביו מתחבאים מאחורי חבית, אחוזי אימה. אחרי כמה דקות המצלמה חוזרת לשם ואנחנו רואים את הילד שרוע על האדמה ללא תנועה ואביו מעליו. הילד, כפי שהתברר ונטען אחר כך, נהרג. האב נפצע ושוקם.
החומר מגיע לעיתונאי הרשת שארל אנדרלן. אנדרלן לא היה בשטח. הוא צופה בחומרים ומקליט קריינות רקע הקובעת באופן חד צדדי כי צה״ל ירה בילד.
העולם מתפוצץ. הנשיא קלינטון מתייחס באופן אישי לפרשה ומתחיל מחול שדים מטורף, שכל כולו האשמה של צה״ל ומדינת ישראל, היורה לכאורה במזיד באזרחים תמימים ובלתי מעורבים. איש בעולם אינו חוקר את הפרשה לעומקה בחיפוש אחר ממצאים.
ישראל הרשמית נכנסת למגננה ועמדת התנצלות. מבצעת תחקיר ומארחת בשטח עיתונאים בינלאומיים, בניסיון להוכיח כי לא היתה כלל זווית ירי בין כוח צה״ל לבין מוחמד א-דורה ואביו. זה רק הופך את הדברים לגרועים יותר. העיתונאים מציגים את הקצינים הישראלים כנלעגים. דובר צה״ל מחליט לשנות גישה וגוזר על עצמו דממה מוחלטת.
אבל את כדור השלג אי אפשר לעצור. א-דורה, כפי שרומז שם הסרט, הופך לסמל. סמל לתמימות הילדותית אל מול הרוע של הכיבוש. החולשה אל מול הכוח המופעל ללא שיקול דעת. מעשי טרור, כולל כריתת ראש של יהודי שבוי, מבוצעים בשם הנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. העסק הופך לסיפור של תקשורת, של דימויים ושל סמלים. זה כבר מזמן לא סיפור של מיקום כוחות יורים, זהות כלי נשק וזוויות. כל אלו לא מעניינים יותר.
בדיוק כמו בסיפור של שירין אבו עאקלה: יש מי שממהר לקבוע עובדות ויש מן הצד השני מי שמאזין למנגינה שהוא רוצה לשמוע ולא דורש הוכחות.
עולם כמנהגו נוהג.
אז מה קרה אחר כך בפרשת א-דורה?
קבוצת אזרחים מתחילה לחקור את הנושא על דעת עצמה, במשאבים עצמיים. הענין מגיע גם לבתי משפט ולתביעות דיבה. עשיית הכתבה הביאה אותי בין למסדרוןו צפוף של בית המשפט בפריז, Palais de Justice וגם למסדרונות בית המשפט העליון. ראיתי גם דוחות בליסטיים מפורטים, אנימציות עם הדמיות וגם שיחה מוקלטת מאוד משונה עם הצלם שתיעד את האירוע.
והיה גם את העיתונאי, נשוא הכתבה, שארל אנדרלן. הוא איים שאחרי צאתו לפנסיה יתבע את כולם, כולל אותי. הוא כבר מזמן יצא לפנסיה. התביעה עוד לא הגיעה.
כאז כן עתה, ראיתי קרב בין כאלו שיצירת תודעה ציבורית היא בעיניהם מטרה עליונה, לעומת אלו שחשיפת עובדות ללא משוא פנים היא משימת חיים. אלה ואלה לעולם לא יוכלו לתקשר זה עם זה. צד אחד מחושב, צד אחד תמים.
ועשו את החשבון לבד למי הכוונה במקרה של אבו עאקלה.
ונעבור לקומדיה!
דון ז׳ואן בגליל הוא סרט חדש במאגר, סרט בהפקה של שאדי סרור, שגם משחק בתפקיד הראשי ושל הבמאי נעמן בישארה, שכתב את התסריט.
הסרט, גם בעיני יוצריו, הוא קומדיה קלילה, נטולת היומרות והנפיחות שמאפיינות פעמים רבות סרטים הנעשים באזורנו, ששואפים ללא פחות מלשנות את העולם.
באופן מכוון - ואני מודה שלא שמתי לב לכך בהתחלה, הסרט הוא נטול מדינה: אמנם כל הסרט בערבית, אבל אין בו שמות של ערים ושכונות אמיתיים, אין שלטי רחובות ואין אפילו מספרי מכוניות. יחד עם זאת, זהו אינו סרט מדע בדיוני. הוא מתרחש בשום מקום ובכל מקום. יש בו גם מימד חתרני: יש בו אינטימיות, קללות, עישון מריחואנה בפומבי, נפיחות וגם אישה משוחררת ועצמאית אחת. דברים שקשה למצוא בסרט ערבי (לדברי יוצריו עצמם).
למפיקה הוותיקה והמוערכת אסנת טרבלסי, לשעבר יושבת ראש הפורום הדוקומנטרי, יש הרבה סרטים במאגר. לאחרונה נוספה עוד אסופה. סרטים חברתיים סרטים המתארים סיורים אישיים, אנשים ותופעות ממגזרים מוכרים פחות וגם סרטים עם אמירה פוליטית נוקבת. ביניהם סרט ערבית, שמתאר תרבות שגם אני גדלתי עליה, של הטקסט הישראלי כל כך של צפייה בסרט מצרי בכל יום שישי אחר הצהרים וגם דם חם, בבימויו של ארתור אברמוב, המתאר את המירוץ לפסגת הספורט העולמי בקיקבוקסינג של דניאלה ושל אוהד, תוך שהם מתמודדים במקביל עם מסורות משפחתיות קשוחה ועם עצמם.
נצפה בקטע מתוך דם חם.
מכירים את הביטוי ״הנדסת תודעה״? נעשה בו שימוש מרובה בזמן האחרון.
הסיפור הבא ממחיש אותו פעם נוספת.
מטא, לשעבר פייסבוק, מנסה בכל כוחה למנוע חקיקה שתגביל את פעולתה. אחרי שפנייה ישירה למחוקקים לא עזרה, היא פנתה לדרכים ערמומיות יותר. עומר כביר מדווח בכלכליסט כי תחקיר של וול סטריט ג׳ורנל מצא כי עמותה עלומה מממנת תוכן בכלי תקשורת. תוכן שקורא לא להטיל חקיקה על פייסבוק.
נשמע לכם מוכר? - אתם צודקים. ישראל מלאה בעמותות של ״אזרחים למען…״ ובמכונים שונים שעוטפים פרסומים אינטרסנטיים במילים כמו מחקר, סקר, לאומי, אזרחי, חופש, זכויות וכן הלאה. יש אכן מחקרים וסקרים מאחורי הפרסומים האלה, אבל תוצאת המחקר ידועה עוד לפני נערכו והשאלות בסקרים מנוסחות בצורה מניפולטיבית.
רובנו יודעים או משערים את קיומם של הדברים האלה, אבל מי שממש יצר תחקיר ענק על התשעייה הזו הוא יוצרי הסרט אם יש ספק. למעשה, הוא מבוסס על הספר ׳סוחרי הספק׳. תחקיר הסרט מתאר איך חברות הטבק נטעו במשך שנים בתודעה הציבורית ספק לגבי הנזקים שהסיגריות גורמות. הם גייסו מובילי דעת קהל, מדענים, מנחי תוכניות ועיתונאים כדי לפמפם את התחושה שהוויכוח על הנזקים של הסיגריות עוד לא הוכחו כחד משמעיים.
הם ידעו היטב שהסיגריות מזיקות. מחקרים פנימיים שלהם, שהם גנזו, הוכיחו זאת. אבל הם קנו זמן. הזמן הזה איפשר להם להרוויח מיליארדים, תוך שהציבור והמחוקקים כאחד משוכנעים שמדובר בוויכוח לגיטימי בין מצדדי ושוללי הסיגריות ובעוד אלפי אנשים מתים מנזקי העישון. מה שמרתק בסרט הזה ובספר שהוא מבוסס עליו, הוא התיעוד המדויק והעדויות הפנימיות שמובאות בסרט, המוכיחים שאנחנו כולנו רק כלי משחק.
מכאן חשיבותם הגדולה של סרטים מסוג זה ושל פיתוח של מה שמכונה אוריינות מידע: פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי מסרים שמונחתים עלינו השכם והערב.
האיגרת הזו משודרת על סף חודש יוני ואנחנו משיקים מה שבתקווה יהפוך למסורת: חודש של סרטים על משוררים וסופרים, משוררות וסופרות. יצאנו בקול קורא ספריות ויחידים לערוך הקרנות ולקיים לצידן דיונים ומפגשים.
החודש ייערכו כאלו מבאר שבע ועד מרום גולן. מרמת גן ועד תל אביב.
הירשמו לפסטיבל בקישור הזה
מערך הספריות באוניברסיטת בר אילן היה בין הגופים שנענו לאתגר. מיטל נג׳אתי וד״ר חיה בינוסוביץ יזמו וארגנו שיח לאחר הקרנת הסרט משהו על רוח תזזית, בו ישתתפו חוקרי וחוקרות ספרות מהשורה הראשונה באירוע היברידי שיתקיים ב - 7.6, ח׳ בסיוון, בלובי של מערך הספריות והמידע, בניין 401, אוניברסיטת בר אילן, בשעה 12:00
מה זאת אומרת אירוע היברידי?
המשמעות היא שהשיח ישודר במקביל ובזמן אמת לקהל מקוון. כל שצריך הוא להירשם. בחינם.
גם הספרייה העירונית בבאר שבע נרתמה לענין. צוות הספרייה (אילנית, שלומית וגילי) בחר שלושה סרטים העוסקים במשוררים. הסרטים יוקרנו בימי ראשון בערב במהלך חודש יוני 2022.
האסופה נקראת בין שני קצוות.
ההרשמה כאן
האיגרת הפעם היתה ארוכה מהרגיל, בגלל שהיו נושאים רבים וסרטים רבים. במילים אחרות - צרות טובות.
צפייה נעימה.
התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.
במסגרת משפט אייכמן, הובאה עדות על כך שהוא זעם על פקידי הממשל האיטלקי באפריקה, שחמקו מפקודתו המפורשת לקדם את הפתרון הסופי עבור יהודי צפון אפריקה.
יש במאגר סרטים רבים העוסקים בשואה מנקודות מבט שונות, כמו סיפורים אישיים, היסטוריה, עדויות ועוד.
אבל אנחנו מבקשים להתמקד בנושא שמקבל תשומת לב בשנים האחרונות:
קורות יהודי צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השניה.
היסטורונים לא מגדירים זאת כ״שואת יהודי צפון אפריקה״, מאחר שרוב היהודים רוכזו במחנות בצפון אפריקה עצמה או הוטלו עליהם מגבלות, אבל לא חוו השמדה שיטתית כמו באירופה.
יחד עם זאת, היו כאלו שבהחלט נשלחו למחנות ריכוז.
משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
- קללת הזילבר
- הפרעת קשב אצל מבוגרים
- שלוש מאיות השניה
- אשת החצר - סיפור של שבירות וכוח
- איגרת משודרת מרץ 2023 - מותו הטרגי של האלוף הראשון בצה״ל
- סין: לא מה שחשבתם
- רשימה מצוינת אבל כואבת של סרטים ליום הזיכרון
- רוח כלה: גורל ומקרה
- משונה להיות אשה פשוטה - סרט על המשוררת זלדה
- הרובוטים לא מחליפים אותנו כל כך מהר