הסיפור שלא יאומן על שרגא ואולה

the art of livingהסרט הכשרון לחיות של אמיר הר גיל מתחיל באופן רגיל יחסית, עד כמה שסרטי דור שני לשואה יכולים להיות 'רגילים': הבן, יוצר הקולנוע, מתעד את אביו, שרגא, שמשפחתו ברחה מעור שיניה מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאנשי הגסטאפו היו בדרך אליהם הביתה ממש, באופן מילולי.
שנים אחר כך, האב, הקשור בנימי נפשו לגרמניה ותרבותה, עובד כעתונאי עבור עיתון גרמני גדול, כלומר מבלה רבות בגרמניה, כותב בגרמנית ולמעשה חי אותה בתוכו.
השאלה איך אפשר להיות קשור כל כך למקום בו ניסו לרצוח אותך ושבו זיכרון הילדות האחרון שלך מהגן הוא השפלה על ידי הגננת כי אתה יהודי - חוזרת בסרט וצפה בו מחדש ולמעשה הופכת להיות נושאו המרכזי.
כי זאת יש לדעת: האב, שכבר בן 70 פלוס בעת הצילומים, מוצא אהבה מאוחרת בגרמניה: אולה, אישה אצילית ויפה, שאוהבת אותו מאוד ושהיא בין השאר ארית טהורה על פי כל קנה מידה.
אבל רגע, הסיפור אינו רק קשר בלתי יאומן בין ניצול שואה לבת הסטריאוטיפית ביותר של העם הגרמני.
למעשה, הסיפור רק מתחיל כאן.

המשך קריאה

אשת החצר - סיפור של שבירות וכוח

אשת החצראשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?

המשך קריאה

צילומי ישראל ההיסטורית בצבע מלא

משונה להיות אישה פשוטה, זלדהאני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת.
הצפייה בעיניים פעורות במקומות מוכרים בישראל או במקומות שקראתי או שמעתי עליהם בסיפורים.
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:


לפני שנים הרבה, יצא הבמאי העצמאי אבישי כפיר (היום מנהל סינמטק חיפה) ביוזמה להקמת ערוץ היסטוריה ישראלי טלויזוני. אלו היו הימים בהם ערוץ טלויזיה היה החלום של כל יוצר קולנוע, מעין בית קולנוע פרטי, בו יוכל לשדר את מה שהוא באמת אוהב ומאמין בו וגם לחיות מזה.
אבישי טיפס על הרים וירד גבעות, חצה ימים ויבשות, פגש משקיעים, בנה מצגות ואף הציג אותן, פדה חסכונות ועבר בקיצור את כל דרך החתחתים של כל יזם עם אש בעיניים ואמונה עיוורת ברעיון.
בדרכו לאיתור חומרים ארכיוניים הגיע אבישי לבית משפחה יהודית בארה"ב. למשפחה אמנם אהדה לרעיון הציוני, אך איש מבניה לא חי בישראל. איכשהו, אבישי שמע על תחביבו המוזר של מייסד השושלת, שנפטר כבר מזמן, לנסוע בעולם עם מצלמתו ולתעד כל מה שראה, מאז שנות הארבעים של המאה ה - 20. כאדם אמיד, היתה ברשותו מצלמה צבעונית.
שמו של האיש היה פרד מונוסון. בני המשפחה ידעו על תחביבו אבל מעולם לא ירדו לעומקו. עין ילוד אשה לא שזפה את הצילומים, עד שאבישי לא ירד למרתף וגאל אותם (ואולי זה לא היה מרתף, אבל לא נקלקל סיפור טוב).
אבישי אחז בידיים רועדות את סלילי הצלולואיד, פרש אותם מול האור ולעיניו נגלתה ההיסטוריה של פלשתינה-א"י בפריימים צבעונים, שכמעט לא נראו כמותם עד עצם היום הזה.
הוא רכש חיש קל את הזכויות לארכיון מבני המשפחה התמהים וחזר לישראל.
אט אט הבשילה בו ההכרה שהוא הולך לעשות סרט ולספר את סיפורו המופלא של פרד מונוסון, שהיה בכל מקום בו נחרצו גורלות, התקבלו החלטות והתרחשו אירועים. מונוסון היה מעט אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ וצילם את החורבות, צילם בקפריסין את מחנות המעפילים המגורשים, הוא היה ליד בן גוריון, שז"ר, גולדה, חיים ויצמן ויצחק שדה, הוא צילם את מצעד צה"ל הראשון, את הכותל, את הפלמ"חניקים רוקדים הורה לפני שיצאו לקרב ועוד ועוד. והכל מטעם עצמו, תוך שהוא מכניס את עצמו כמעט לכל סצנה, עומד ומחייך במגבעת ומעיל, נותן לנו לנחש איך הגיע לכל המקומות האלה
אבישי מספר שהרגיש חובה לספר את סיפורו של מונוסון האיש לצד סיפור ההיסטוריה הישראלית והיהודית, המתגלה מתוך הצילומים הנדירים, כאילו היה זה הסכם שנחתם בינו לבין רוחו של האיש.
אני חושב שהסרט מקסים. הוא מיועד לחובבי חומרים ארכיוניים והיסטוריה והוא ירגש את מי שצילומים כאלה עושים לו את זה, ראו הוזהרתם.
אה כן, וערוץ ההיסטוריה הישראלי? הוא לא הוקם מעולם, אבל לא חשוב.

לצפיה בסרט

טריילר:

מי היה הרצל האמיתי

הרצלמצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון  לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.  


הבמאי והתסריטאי אמנון רובישטיין מיטיב לתאר את הרצל בסדרה בת שלושה פרקים, בהפקת שירות הסרטים הישראלי. אחרי תחקיר מעמיק וארוך, הסדרה פורשת לפנינו את קורות חייו האניגמטיים של הרצל ומנסה ליישב את הניגוד לכאורה שבאישיותו ואורח חייו אל מול חזון הציונות.
חשוב מאוד לציין זאת כבר עכשיו: הסדרה אינה מנסה לשבור מיתוסים ולהציג את הרצל באופן נלעג. היא גם אינה שמה דגש יחודי על אלמנטים סנסציוניים בביוגרפיה שלו כדי לגרוף תשומת לב. רובינשטיין נאמן למציאות ובעיקר מתמסר לצד הקולנועי שלה: לכן, גם הצילומים התיעודיים המודרנים (עבודה נפלאה של נילי אצלן) מנסים להעביר את האווירה של אירופה של פעם. להםן נוספות העמדות דרמטיות של מונולוגים הנאמרים על ידי שחקנים ושחקניות, המייצגים את מי שהיו חבריו, בני משפחתו או אנשים שהיו צידו של הרצל, למן היותו נער חולמני ובודד בבודפשט ועד עמידתו על הבמה כמנהיג.

כל הסימנים הראשונים מראים על כך שהרצל הוא עוד תוצר טיפוסי של תנועת ההשכלה השבעה: משפחה יהודייה הונגרית ועשירה, הרחוקה מן המסורת. האם מגדלת את בנה על ברכי התרבות הגרמנית ושולחת את בנה לתיכון האונגליסטי, שם הוא כותב בסתר שירים בהרשאת המשורר הגרמני היינה. המשך ללימודי משפטים בוינה, שם הרצל, החי מקיצבה חודשית נדיבה ואינו עובד למחייתו, מבלה בבתי קפה של הבוהמה, חולם לכתוב לתיאטרון ולעיתונות (ונדחה על ידם שוב ושוב), מבקר קבוע אצל פרוצות (וגם נדבק במחלת מין).
עד עתה, נשמע נרקיסיטי ודקדנטי, לא הפרופיל של מנהיג ציבורי, המקדיש את ימיו ולילותיו למפעל היסטורי בשליחותו של עם עתיק.  רוצים עוד? - הוא מצטרף לתנועת הסטודנטים ׳אלביה׳ הגרמנית פשיסטית ומגלה לידידו היינריך קאנא כי הוא נמשך לנשים דומיננטיות.

herzl

התפנית מתחוללת בהדרגה. ראשית, כאשר הוא נחשף לאנטישמיות גלויה באלביה אחרי לווית המלחין ריכרד וגנר, אחר כך בפריזה והשיא בזמן פרשת דרייפוס, שהופכת את הרצל לאקטיביסט ציוני, משם ההמשך כבר ידוע יותר. במקביל, הממסד הספרותי מתחיל להכיר בכשרונו. ואולם קורות חייו רצופים טרגדיות אישיות, שהופכים את הסיפור כולו למרומם ומדכא כאחד. 

לא אלאה אתכם בכל שאר הפרטים, אותם תמצאו בסרט ובכל ביוגרפיה מצויה על הרצל. אגב כך,  היזהרו מביוגרפיות המשמיטות פרטים פחות נעימים על האיש. כפי שנאמר, אין מטרת הסדרה להשחיר את פניו וזכרו, אלא פשוט לצייר את המציאות כפי שהיתה. בנוסף, יש מסר חשוב בעובדה שאנחנו מכירים בכך, שגם לאנשים גדולים יש חולשות ולא מנסים להאדיר ולרומם אותם משאר בני אנוש. 

לצפיה בסרט

טריילר:

דודי רוצה להיות שחקן, נקודה

stand upדודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.

המשך קריאה

להיות ישראלי, להיות כמו אבי

to be like aviקיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

המשך קריאה

איזה בחור טוב

good guyבחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.

המשך קריאה

קדישמן, צייר לי כבשה

blue lambמנשה קדישמן היה פסל וצייר בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות, בנוסף לישראל, בארה"ב, קנדה, יפן, הולנד וגרמניה. הוא זכה בפרסים רבים וגם חתן פרס ישראל לשנת 1995 לפיסול.
לכאורה, עולה ציפייה לדמות מודעת למעמדה ומעט נפוחה מחשיבות עצמית, אבל בסרט הכבשה הכחולה עולה דמות בעלת ישירות כובשת, של אדם אינטילגנטי וחושב אך לא מתחכם עם צוות היוצרים או עם סביבתו.
קדישמן הוא אמן טוטאלי. האמנות קיימת בכל מקום בחייו, הוא נמצא בתוכה כשם שהיא בתוכו. אין כל הפרדה בין היצירה לבין האיש. אין גם פוזות וניסוחים קשים להבנה על אבסטרקט ודימויים עמוסי מילים לועזיות או עברית שאיש אינו משתמש בה. יש אותנטיות של אדם, שחי ומדמיין ללא הפסקה ומתאר בפשטות את מה שהוא חושב ומרגיש. זו דמות כובשת מסך, בעלת עוצמה, דמות שכל במאי חולם עליה לסרט תעודה. בז'רגון המקצועי אנשים כאלה מכונים "חורכי מסך."

המשך קריאה

נחשון וקסמן: דילמת המשא ומתן

נחשון וקסמן, הספירה לאחורמקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.


ב - 9 באוקטובר 1994 עלה נחשון וקסמן על טרמפ בצומת הטייסים. במכונית היו ארבעה חברי ארגון חמאס, מחופשים ליהודים דתיים. במהלך הנסיעה ברכב השתלטו עליו המחבלים, כפתו אותו ולקחו אותו לביר נבאללה שמצפון לירושלים.
ביום המחרת הגיעה קלטת דרישות, בה נראה נחשון כשאקדח מוצמד לראשו והוא מבקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין לשחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. אם הדרישות לא יענו, הוא, נחשון, יוצא להורג.
מדינת ישראל נעמדה על הרגליים בעקבות הידיעות על החטיפה. היו שהתפללו, אחרים קיללו -- אבל מה שבטוח הוא - איש לא נשאר אדיש. הוריו של נחשון היו בדיאלוג מתמיד עם כוחות הביטחון וציפו לכל ידיעה שתבוא, ללא קשר לתוכנה.
במשך כל המתח והחרדה, הדהדה שאלה מוסרית וגם פרקטית קשה מנשוא: האם לשחרר את החייל דרך משא ומתן ולהסתכן בטרור (וכנראה בחטיפות נוספות) מידי המחבלים המשוחררים, או לצאת למבצע חילוץ ולסכן את חייו של החייל החטוף. זו אגב אינה שאלה שרק בישראל מתחבטים בה. בכל מדינה מגיבים אליה אחרת. בארה"ב למשל מקובל להנמיך פרופיל דיון ציבורי, מתוך הכרה בכך שדעת הקהל הלוחצת לשחרור משחקת לידיהם של החוטפים. ברוסיה מתבצעים מבצעים אלימים לחיסול חוטפים, גם במחיר של הרג החטופים. מדינות אחרות מכריזות מראש שלא ינהלו משא ומתן, כדי לנסות ולהרתיע חוטפים.
ובישראל? כמו בישראל, תמיד הכל רגשי, מורכב, טעון, רוחש, מרובה צדדים, דעות והבטים שונים לכל הכיוונים.

אין צד מנצח בדילמה כזו. זהו אינו דיון שיש לו פתרון וההחלטה הסופית מתקבלת ע"י הדרג העליון. אך בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של הלך הרוח בחברה ובתקשורת. הלך הרוח הזה הוא כמו שני מתאגרפים שווי כוחות. בכל רגע נתון נוטה הרוח לאחד הצדדים, אבל כל מהלומה יכולה לשנות את הכיוון.
יצחק רבין החליט על מבצע חילוץ. הוא אמר באותו זמן "אחמד יאסין לא ישתחרר לעולם, הוא ימות בכלא."
המבצע יצא לפועל ערב תום המועד אותו קבעו המחבלים למשא ומתן. החילוץ השתבש ובמהלכו נהרגו נחשון ומפקד כוח החילוץ ניר פורז.

אין ספק שהדילמה תחזור ותעלה בכל פעם מחדש, זהו אינו דבר שמיישבים אותו פעם אחת ולתמיד עבור העתיד, אם כי הטרור המודרני פחתו ופחות שואף לניהול משא ומתן, המאפיין גופי רציונליים, אלא שואף למקסימום הרג בכל מקרה, שכן בעידן הרשתות החברתיות והקושי בצנזורה, צילומי זוועה מהזירה משרתים את מטרות הטרור טוב מתמיד.

לצפיה בסרט

טריילר: