אשת כהן - בשבח האיפוק

משונה להיות אישה פשוטה, זלדההסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.


רבקי, צעירה חרדית ונשואה טריה יחסית, נאנסת כאשר היא פותחת את הדלת לזר שמבקש צדקה. על פי ההלכה, היא אסורה במגע עם בעלה הכהן על שום הטומאה שדבקה בה עם מעשה האונס. לפיכך, עליהם להתגרש.

חשוב להבין, ההלכה אינה טוענת בשום רגע (וגם לא הסרט), שהיהדות מאשימה את האישה וקובעת שעליה להיות מגורשת כי נאנסה. אין גם רמיזה שהאישה הביאה זאת על עצמה. אדרבה, מדובר כאן בהשתלשלות טראגית של השתמעויות: על המשמש בקודש (כהן) להיות טהור. הוא לא יוכל להיות טהור אם אשתו טמאה. היא טמאה כי היא נאנסה. לפיכך הם לא יוכלו להתייחד וגם לא לקיים מצוות פרו ורבו. מסקנה: עליהם להתגרש. הדבר דומה יותר להוכחה בגאומטריה מאשר לכתב האשמה כזה או אחר וכך גם מתנהל הסרט: כמו בכרוניקה של רצח ידוע מראש (שגם הוא סובב סביב יחסים אסורים והעונש עליהם), כל הנוכחים בסרט מתנהגים כמי שכפאם שד, עושים הכל כדי לפתור את המצב, אבל גם ברור להם שלא יעזו להמר את ההלכה או למרוד בה.
לפתרון התסבוכת יש סוף טוב מצד אחד, אבל יש לו גם מחיר: אי אפשר לסמוך על עדותה של אשה ולכן נניח כי לא נאנסה. מבחינה אנושית, בית הדין מנע טרגדיה והפרדה של זוג אוהב, אבל לנצחון יש טעם מר בגלל הנימוק.

לצפיה בסרט

טריילר:

הסיפור שלא יאומן על שרגא ואולה

the art of livingהסרט הכשרון לחיות של אמיר הר גיל מתחיל באופן רגיל יחסית, עד כמה שסרטי דור שני לשואה יכולים להיות 'רגילים': הבן, יוצר הקולנוע, מתעד את אביו, שרגא, שמשפחתו ברחה מעור שיניה מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאנשי הגסטאפו היו בדרך אליהם הביתה ממש, באופן מילולי.
שנים אחר כך, האב, הקשור בנימי נפשו לגרמניה ותרבותה, עובד כעתונאי עבור עיתון גרמני גדול, כלומר מבלה רבות בגרמניה, כותב בגרמנית ולמעשה חי אותה בתוכו.
השאלה איך אפשר להיות קשור כל כך למקום בו ניסו לרצוח אותך ושבו זיכרון הילדות האחרון שלך מהגן הוא השפלה על ידי הגננת כי אתה יהודי - חוזרת בסרט וצפה בו מחדש ולמעשה הופכת להיות נושאו המרכזי.
כי זאת יש לדעת: האב, שכבר בן 70 פלוס בעת הצילומים, מוצא אהבה מאוחרת בגרמניה: אולה, אישה אצילית ויפה, שאוהבת אותו מאוד ושהיא בין השאר ארית טהורה על פי כל קנה מידה.
אבל רגע, הסיפור אינו רק קשר בלתי יאומן בין ניצול שואה לבת הסטריאוטיפית ביותר של העם הגרמני.
למעשה, הסיפור רק מתחיל כאן.

המשך קריאה

יש חטאים טובים ויש סרטים טובים

sweet sins"חולה על תל אביב. כל אווירת ההוללות הזאת, לפעמים אני מתחבר אליה." הדובר הוא יהושע הרמן, דתי מן השורה לכאורה. רק חיוכו הדק מרמז על רוחו החתרנית והשובבה, שעולה בסרט יש חטאים טובים. ביתו, רננה, היא במאית הסרט. גדלה עם חינוך דתי ונשלחה לאולפנה על דעתם של שני הוריה. עד כאן, הכל על פי השורה. אלא שבהדרגה, מאז גיל 12 בערך, רננה מגלה שאביה אינו בדיוק המופת הדתי שמספרים לה עליו בבית הספר ובחברה שסביבה.

המשך קריאה

צילומי ישראל ההיסטורית בצבע מלא

משונה להיות אישה פשוטה, זלדהאני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת.
הצפייה בעיניים פעורות במקומות מוכרים בישראל או במקומות שקראתי או שמעתי עליהם בסיפורים.
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:


לפני שנים הרבה, יצא הבמאי העצמאי אבישי כפיר (היום מנהל סינמטק חיפה) ביוזמה להקמת ערוץ היסטוריה ישראלי טלויזוני. אלו היו הימים בהם ערוץ טלויזיה היה החלום של כל יוצר קולנוע, מעין בית קולנוע פרטי, בו יוכל לשדר את מה שהוא באמת אוהב ומאמין בו וגם לחיות מזה.
אבישי טיפס על הרים וירד גבעות, חצה ימים ויבשות, פגש משקיעים, בנה מצגות ואף הציג אותן, פדה חסכונות ועבר בקיצור את כל דרך החתחתים של כל יזם עם אש בעיניים ואמונה עיוורת ברעיון.
בדרכו לאיתור חומרים ארכיוניים הגיע אבישי לבית משפחה יהודית בארה"ב. למשפחה אמנם אהדה לרעיון הציוני, אך איש מבניה לא חי בישראל. איכשהו, אבישי שמע על תחביבו המוזר של מייסד השושלת, שנפטר כבר מזמן, לנסוע בעולם עם מצלמתו ולתעד כל מה שראה, מאז שנות הארבעים של המאה ה - 20. כאדם אמיד, היתה ברשותו מצלמה צבעונית.
שמו של האיש היה פרד מונוסון. בני המשפחה ידעו על תחביבו אבל מעולם לא ירדו לעומקו. עין ילוד אשה לא שזפה את הצילומים, עד שאבישי לא ירד למרתף וגאל אותם (ואולי זה לא היה מרתף, אבל לא נקלקל סיפור טוב).
אבישי אחז בידיים רועדות את סלילי הצלולואיד, פרש אותם מול האור ולעיניו נגלתה ההיסטוריה של פלשתינה-א"י בפריימים צבעונים, שכמעט לא נראו כמותם עד עצם היום הזה.
הוא רכש חיש קל את הזכויות לארכיון מבני המשפחה התמהים וחזר לישראל.
אט אט הבשילה בו ההכרה שהוא הולך לעשות סרט ולספר את סיפורו המופלא של פרד מונוסון, שהיה בכל מקום בו נחרצו גורלות, התקבלו החלטות והתרחשו אירועים. מונוסון היה מעט אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ וצילם את החורבות, צילם בקפריסין את מחנות המעפילים המגורשים, הוא היה ליד בן גוריון, שז"ר, גולדה, חיים ויצמן ויצחק שדה, הוא צילם את מצעד צה"ל הראשון, את הכותל, את הפלמ"חניקים רוקדים הורה לפני שיצאו לקרב ועוד ועוד. והכל מטעם עצמו, תוך שהוא מכניס את עצמו כמעט לכל סצנה, עומד ומחייך במגבעת ומעיל, נותן לנו לנחש איך הגיע לכל המקומות האלה
אבישי מספר שהרגיש חובה לספר את סיפורו של מונוסון האיש לצד סיפור ההיסטוריה הישראלית והיהודית, המתגלה מתוך הצילומים הנדירים, כאילו היה זה הסכם שנחתם בינו לבין רוחו של האיש.
אני חושב שהסרט מקסים. הוא מיועד לחובבי חומרים ארכיוניים והיסטוריה והוא ירגש את מי שצילומים כאלה עושים לו את זה, ראו הוזהרתם.
אה כן, וערוץ ההיסטוריה הישראלי? הוא לא הוקם מעולם, אבל לא חשוב.

לצפיה בסרט

טריילר:

המלך, אהובתו והיטלר

 הייתי שם - המלך אדוארד, ואליס סימפסון והיטלר

אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.

המשך קריאה

האם כולנו עבדים להרגלים

 כל האמת על שקרנים

מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף. 
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן  זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.

המשך קריאה

היומן - הומור שחור ומשובח

the diary posאם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.

המשך קריאה

פרלמנט ארוחת הבוקר - פני הקיבוץ המשתנה

breakfast parliamentמשך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.

המשך קריאה

כל האמת על שקרנים

 כל האמת על שקרנים

בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.

המשך קריאה

איזה בחור טוב

good guyבחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.

המשך קריאה