סקירות סרטים
החושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.
דיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.
במאגר שלנו יש הרבה סרטים על ישראל: החברה הישראלית על כל גווניה, ההיסטוריה שלה, סרטים על אמנים, סופרים ומוסיקאים ישראלים וגם, אי אפשר בלי - שכול, מלחמה וטראומה.
חשוב לנו גם לגוון עם נושאים נוספים, כלליים יותר. לכן יש גם סרטים על טכנולוגיה, רפואה, תזונה, תרבויות רחוקות, כלכלה ועסקים.
הרשומה הזו תספר לכם על הנושא האחרון - כלכלה ועסקים.
דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.
תרגום חדש של ספר על הרצל יוצא לאור ומאיר פן נוסף בחייו הטרגיים האישיים של חוזה המדינה.
ברשומה אחרת כאן באתר כתבנו סקירה מפורטת של הסרט על הרצל. בסרט עצמו תוכלו לצפות כאן.
ומה מיוחד וטרגי כל כך בסיפור על הרצל?
לא רק סיום חייו בגיל צעיר יחסית, אלא מהעובדה המדהימה שאיש מצאצאיו לא שרד.
מדי פעם אנחנו מקיימים אירועים היברידיים, הכוללים הקרנה של סרט ומפגש עם היוצרת או היוצר.
באירועים האלה אפשר להשתתף הן על ידי הגעה למקום ההקרנה (אולם, חדר) והן באופן מקוון (און ליין).
האירועים האלה נערכים ברוב המקרים תוך שיתוף פעולה עם גופים אחרים. אנסה להסביר את הענין דרך דוגמה מאירוע היברידי שנוצר בשיתוף פעולה עם קרן קולנוע גליל.
קרן קולנוע גליל היא כיום ללא שום ספק הגוף המוביל בישראל מבחינת שימוש ושכלול המודל ההיברידי לאירועים קולנועיים.
וכמו עם הרבה פריצות דרך, הענין לא תמיד מובן. נבהיר זאת כאן:
אז מהו אירוע היברידי
במילים פשוטות, אירוע היברידי מתקיים בו זמנית במקום פיזי, בדרך כלל אולם קולנוע ובמקביל - און ליין.
שני הקהלים (באולם ואון ליין) רואים בדרך כלל זה את זה, לפני ואחרי הקרנת הסרט. הדבר מעצים מאוד את תחושת ההשתתפות.
אבל תיכף נגיע לזה, עם תמונות.
מסגרת הזמן
אירוע כזה מתחיל תמיד בשעה מסוימת. תגידו בצדק: נו, ברור שאירוע באולם מתחיל בשעה מסוימת. הרי אנשים מתכנסים ומגיעים.
באון ליין (הזירה המקוונת) הענין הזה פחות מובן מאליו. אנשים רגילים שסרט און ליין זמין ונמצא שם כל הזמן (וי.או.די). ובכן, באירוע קולנועי היברידי או וירטואלי, הסרט זמין רק בשעת האירוע.
בו זמניות
כתבתי כאן יותר מפעם אחת שהצפייה היא בו-זמנית. אמת, זה נשמע קצת עמום. אז במילים פשוטות, מפעיל הסרט באולם ומפעיל הסרט און ליין לוחצים על כפתור Play באותו זמן.
התוצאה: הקהל האולם צופה בסרט באותו זמן בו צופה הקהל המקוון בסרט.
למה להתאמץ?
זימון אנשים לאולם ולאון ליין על מנת שיצפו בסרט באותו זמן, אינו ענין טריוויאלי. הוא דורש מאמצים ארגוניים ושיווקיים. האם המאמץ שווה? למה לטרוח בכלל?
ההצדקה לטירחה הזו היא במפגש החי עם היוצרת או היוצר של הסרט. אם אתם יוצרים שרוצים לפגוש את הקהל שלכם בזמן אמת ולהרגיש אותו (בניגוד לנאום מוקלט) ואם אתם צופים, שמשתוקקים לשאול את הבמאית שאלות על הדרך בה עשתה את הסרט, אירוע היברידי הוא בדיוק בשבילכם.
כל המאמץ של זימון אנשים לצפייה בו זמנית, הוא על מנת שיוכלו להיפגש יחד ולשוחח זה עם זה.
למה לא רק באולם?
אירוע באולם מסתמך רק על אנשים שיכולים ורוצים לצאת מהבית ולהגיע לאולם. אלא שלא לכולם יש את המוטיבציה. לאחרים אין זמן ואנשים רבים פשוט גרים רחוק מדי.
חשבו על כל מאות האנשים שהשתתפו באירוע שהתקיים בסינמטק ראש פינה. הם היו מכל רחבי הארץ. שלא לדבר על כך, שבאירוע היברידי, אפשר לשתף אנשים מכל העולם, כמשתתפי און ליין שחווים את האירוע כמעט כאילו היו באולם.
איך זה עובד בפועל
יש הרבה תצורות אפשריות, אציין כאן את זו שמביאה את רמת ההשתתפות לשיא:
מצלמה ממקומת באולם ומעבירה בשידור ישיר את המתרחש בו לצופי האון ליין. כלומר - צופי האון ליין יכולים לראות את האנשים באולם (וכמובן, לצפות בסרט עצמו, בנגן יעודי).
מן הצד השני, הצופים באולם רואים על המסך הגדול את משתתפי האון ליין וגם שומעים אותם ברמקולים. כולם למעשה משוחחים זה עם זה.
ברוב המקרים, במאי או במאית הסרט יושבים באולם ומשוחחים עם מנחה. ואולם, אפשרי גם שיוצר הסרט בעצמו יהיה און ליין וישוחח דרך המסך הגדול עם מנחה באולם, עם אורח נוסף באולם (למשל - כותב המוסיקה של הסרט) עם הקהל באולם ועם הקהל און ליין! זו שיחה המתנהלת בו זמנית ולכל הכיווונים.
עסק מסודר
הדבר נשמע מורכב, אך מבחינת הקהל, הוא למעשה פשוט מאוד, כי הרישום נעשה במקום אחד בלבד, הן לאירוע הפיזי והן לאירוע המקוון.
אם האירוע בחינם, תקבלו מייל עם אישור השתתפות. במידה שבחרתם בהשתתפות באירוע באולם, תקבלו כרטיס להורדה. בואילו אם בחרתם באירוע און ליין, תקבלו קישור לכניסה.
בשני המקרים תקבלו תזכורת, שעה לפני תחילת האירוע.
אם אתם מפיקים וקוראים כעת את הדף הזה, כדי שתכירו את הדרכים לארגן אירוע כזה. זהו לא מדע טילים. אם יש לכם רקע בסטרימינג או בשידור, יקח לכם פחות משעה ללמוד. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפתוח חשבון במערכת. יש שם טונות של חומרי הדרכה .
כך נראה הרישום
בתמונה הבאה, אנשים באולם, באירוע היברידי. וזה מה שרואה צופה מקוון. שימו לב שהמבטים של הצופים באולם מופנים למסך הגדול. הם רואים שם את צופי האון ליין (שפתחו מצלמות) וגם שומעים אותם דרך הרמקולים באולם. כלומר, התקשורת היא דו כיוונית.
(אירוע בראש פינה של הסרט הילדים ׳ממנזר סן סימון׳. מחזיק את המיקרופון בקדמת התמונה מימין, במאי הסרט שחר גל-נור. לצידו, מנחת האירוע נרי קדם-טמיר)
בתמונה הבאה, המנחה והבמאי, הנמצאים באולם (עם הקהל מאחוריהם) מביטים במסך הגדול, בו הם רואים את צופי האון ליין (ואת עצמם, שכן גם האנשים באולם, בהיותם מצולמים, הם משתתפי און ליין).
מתוך אירוע הקרנת הסרט ״האדם השלישי״ ומפגש עם הבמאי עדי עדואן
בתמונה הבאה, השחקנית הראשית (בסרט של ירון שני) מגיעה לפגוש קהל באולם. בשל מגבלות הקורונה באותה תקופה, לא ניתן היה למלא את האולם.
בתמונה הבאה, אלה זהרנו, במאית ׳להיות חלק מהאדום הזה׳, פוגשת קהל באולם ובמקביל, קהל און ליין צופה במפגש ומשתתף באמצעות צ׳אט
אירוע היברידי לא חייב להיות באולם! - סדנה שהועברה מהאולפן של דידי ארז ורותם דרור על חיבור מוסיקה לסרטים. משתתפי הסדנה, יוצרי ויוצרות קולנוע, השתתפו באופן פעיל והקרינו במהלכה קטעים מסרטים
בתמונות הבאות, אירוע היברידי לדוברי רוסית לסרט ״השדה״. הבמאית ציפי רז, מנחה ומתורגמן לרוסית ובמקביל - דוברי און ליין במדינות שונות וקהל חי. אירוע בינלאומי מורכב, הכל מסלון ביתה של הבמאית
אנשים המתנהגים באופן קיצוני מעוררים בנו התפעלות ואימה בו זמנית. מצד אחד, מפחיד להיות בקרבתם. הם חסרי מעצורים ועלולים לפגוע בנו, נפשית או פיזית. מצד שני, חוסר האכפתיות שלהם מהתוצאות, הנכונות להסתכן, המילים שיוצאות מפיהם בלי לחשוש מהתוצאות, התעוזה לקחת סיכון, המסירות למה שחשוב להם - כל אלה גם מעוררים הערכה, לפעמים גם קינאה.
יש שכירים שכאשר שומעים על אי היציבות של העצמאי, ינודו בראשם ויאמרו שלא יעמדו בכך. ויש שהופכים לעצמאים בעצמם. כל מי שמכיר או עבד עם פוליטיקאים יודע לאיזו כמות של שינאה ותככים הם נחשפים וסופגים יום יום. יש מי שהדבר מרתיע אותם. אחרים נמשכים לכך כמו למגנט. קיצוניות עשויה להיות גם מושכת וגם מרתיעה.
ישנו מיגזר אחד בו כמות האנשים חסרי המעצורים גדולה במיוחד. אתם בודאי חושבים על אסירים וזה נכון. אבל יש עוד ציבור כזה: מנהלים.
ואותם אנשים, לא רק שאינם מוחרמים, אלא שרוב האנושות מחפשת את קרבתם! למרות שידוע שרובם חסרי מעצורים, חסרי אמפתיה, אדישים לסבל הזולת ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
כן, זה מדעי.
צפו בוידאו בסקירה של שני סרטים מהמאגר, העוסקים בדיוק בטירוף של מנהלים, מנקודת מבט מדעית.