סקירות סרטים
פסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.
הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.
אנשים המתנהגים באופן קיצוני מעוררים בנו התפעלות ואימה בו זמנית. מצד אחד, מפחיד להיות בקרבתם. הם חסרי מעצורים ועלולים לפגוע בנו, נפשית או פיזית. מצד שני, חוסר האכפתיות שלהם מהתוצאות, הנכונות להסתכן, המילים שיוצאות מפיהם בלי לחשוש מהתוצאות, התעוזה לקחת סיכון, המסירות למה שחשוב להם - כל אלה גם מעוררים הערכה, לפעמים גם קינאה.
יש שכירים שכאשר שומעים על אי היציבות של העצמאי, ינודו בראשם ויאמרו שלא יעמדו בכך. ויש שהופכים לעצמאים בעצמם. כל מי שמכיר או עבד עם פוליטיקאים יודע לאיזו כמות של שינאה ותככים הם נחשפים וסופגים יום יום. יש מי שהדבר מרתיע אותם. אחרים נמשכים לכך כמו למגנט. קיצוניות עשויה להיות גם מושכת וגם מרתיעה.
ישנו מיגזר אחד בו כמות האנשים חסרי המעצורים גדולה במיוחד. אתם בודאי חושבים על אסירים וזה נכון. אבל יש עוד ציבור כזה: מנהלים.
ואותם אנשים, לא רק שאינם מוחרמים, אלא שרוב האנושות מחפשת את קרבתם! למרות שידוע שרובם חסרי מעצורים, חסרי אמפתיה, אדישים לסבל הזולת ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
כן, זה מדעי.
צפו בוידאו בסקירה של שני סרטים מהמאגר, העוסקים בדיוק בטירוף של מנהלים, מנקודת מבט מדעית.
לצפייה ב׳אגונומיקס׳
בחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.
אז למה אנשים משרתים במילואים?
אם נראה לכם שהתשובה מובנת מאליה ואם חשבתם על צירופי מילים כמו צו 8, חובה, ציונות, יציאה מהשגרה ומפגש עם חברים -- אתם לא לגמרי טועים, אבל כנראה שאף אחת מהסיבות האלה לא מספיקה בפני עצמה.
כי מילואים זה עסק מסוכן. מאוד. להסתכן באובדן חיים או בנכות בשביל לברוח מהשגרה ולפגוש חברים? נו. לא משכנע. בגלל הצו? - המממ, יש דרכים רבות לחמוק. ציונות? - טיעון מעולה, אבל קצת מופשט, בעיקר כאשר אפשר לתרום גם בדרכים אחרות ובעיקר כאשר זוכרים כמה אנשים אינם ממלאים את החובה הזו.
אל דאגה, הרשומה הזו אינה פוליטית. היא גם אינה ממורמרת. היא באה לנסות ולתאר את האתגר שביצירת הסרט, שמנסה לענות על שאלה, שעל פניו נראית כה פשוטה. והיא לא.
צפו כאן בסקירת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳כבר עשו הרבה סרטים על מילואים׳
המהדורה הראשונה אי פעם של פסטיבל הסרטים גליל קונספט יוצאת לדרך, חנוכה 2024. מרגש, משום שאני חלק מצוות ההפקה וגם בגלל שהפסטיבל מסמל את תהליך השיקום של הגליל מהמלחמה (חמסה חמסה).
אז קבלו שלוש המלצות סרטים, קרובים ללב מיוחד.
כמו לשאול הורה מיהו הילד המועדף, אני נע באי נוחות מעצם ההמלצה, כאילו היא רומזת שהסרטים האחרים לא טובים או לא שווים המלצה. חלילה. אלו פשוט סרטים שבאופן אישי נגעו בי יותר. זה הכל.
שמחים להכריז על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות, הראשון עבורנו.
הירשמו להקרנות הפסטיבל כאן או הגיעו להקרנות ברחבי הארץ, על פי בחירתכם.
זהו פסטיבל מיוחד במינו: במקום להחליט עבורכם במה תצפו והיכן, יצאנו בקול קורא עם מספר סרטים העומדים לרשותנו. היזמנו ספריות ויחידים להרים את הכפפה, לבחור סרט מתוך המאגר ולארגן עבורו הקרנה.
הצענו גם שתארגנו דיון או שיחה בעקבות הקרנת הסרט. השיחה לא חייבת להיות מועברת על ידי מומחה או חוקר-ת. אפשר גם לדבר באופן אישי, למשל על הדרך בה ספר או כותב השפיעו עליכם.
לשמחתנו, נענו לפנייתנו מכל רחבי הארץ: מבאר שבע בדרום ועד מרום גולן שבצפון.
האיגרת המשודרת (הנגן שבהמשך) מדברת על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים וגם על סרטים חדשים וסרטים אקטואליים. איגרת מושקעת, עם עריכה קפדנית. מוזמנים לצפות.
תמליל האיגרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים.
לכל מי שנמצא כאן בפעם הראשונה, זוהי האיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
איגרת משודרת, ניוזלטר וידאו, פודקאסט מצולם -- איך שלא תקראו לזה.
באיגרת הזו, שמצולמת בערך אחת לחודש אני מנסה להמליץ על סרטים מתוך מאגר מובי דיסקברי הרלוונטיים לאותו חודש. הבסיס הוא ימי שנה, חגים, אירועים אקטואליים וסרטים חדשים.
האיגרת של הפעם כוללת את כל אלה.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מסעיר את התקשורת העולמית והישראלית. במאבק הזה נפגעים אנשים רבים, כל יום, אבל יש כללים ברורים לגבי מי שתופס כותרות ומחזיק אותן יותר מ - 24 שעות.
במקרה הזה, התקשורת, באקט נרקיסיסטי טיפוסי, מדרגת פגיעה בעיתונאי בתור הדבר החשוב ביותר בעולם.
מבלי להתייחס ערכית לסולם העדיפויות הזה, אני רוצה לספר לכם על סרט-תחקיר שאני עצמי יצרתי לפני די הרבה שנים. אמנם באיגרת הזו אני בדרך כלל סוקר סרטים של אחרים אבל הפעם, במקרה, מדובר בסרט שלי. כותרתו היא פרשת א-דורה, ספין או סמל. את השם הקולע אגב נתן איתי לנדסברג נבו, שהיה אז עורך תוכנית התחקירים מבט שני, במסגרתה שודר הסרט.
מוחמד א-דורה היה ילד שנקלע לחילופי אש בין צה״ל לבין חמושים פלשתינים בצומת נצרים ברצועת עזה. השנה היא 2000, תחילתה של מה שנודע אחר כך כאינתיפאדה השניה. במקום היה גם צלם של הערוץ השני הצרפתי. הוא קולט את הילד ואביו מתחבאים מאחורי חבית, אחוזי אימה. אחרי כמה דקות המצלמה חוזרת לשם ואנחנו רואים את הילד שרוע על האדמה ללא תנועה ואביו מעליו. הילד, כפי שהתברר ונטען אחר כך, נהרג. האב נפצע ושוקם.
החומר מגיע לעיתונאי הרשת שארל אנדרלן. אנדרלן לא היה בשטח. הוא צופה בחומרים ומקליט קריינות רקע הקובעת באופן חד צדדי כי צה״ל ירה בילד.
העולם מתפוצץ. הנשיא קלינטון מתייחס באופן אישי לפרשה ומתחיל מחול שדים מטורף, שכל כולו האשמה של צה״ל ומדינת ישראל, היורה לכאורה במזיד באזרחים תמימים ובלתי מעורבים. איש בעולם אינו חוקר את הפרשה לעומקה בחיפוש אחר ממצאים.
ישראל הרשמית נכנסת למגננה ועמדת התנצלות. מבצעת תחקיר ומארחת בשטח עיתונאים בינלאומיים, בניסיון להוכיח כי לא היתה כלל זווית ירי בין כוח צה״ל לבין מוחמד א-דורה ואביו. זה רק הופך את הדברים לגרועים יותר. העיתונאים מציגים את הקצינים הישראלים כנלעגים. דובר צה״ל מחליט לשנות גישה וגוזר על עצמו דממה מוחלטת.
אבל את כדור השלג אי אפשר לעצור. א-דורה, כפי שרומז שם הסרט, הופך לסמל. סמל לתמימות הילדותית אל מול הרוע של הכיבוש. החולשה אל מול הכוח המופעל ללא שיקול דעת. מעשי טרור, כולל כריתת ראש של יהודי שבוי, מבוצעים בשם הנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. העסק הופך לסיפור של תקשורת, של דימויים ושל סמלים. זה כבר מזמן לא סיפור של מיקום כוחות יורים, זהות כלי נשק וזוויות. כל אלו לא מעניינים יותר.
בדיוק כמו בסיפור של שירין אבו עאקלה: יש מי שממהר לקבוע עובדות ויש מן הצד השני מי שמאזין למנגינה שהוא רוצה לשמוע ולא דורש הוכחות.
עולם כמנהגו נוהג.
אז מה קרה אחר כך בפרשת א-דורה?
קבוצת אזרחים מתחילה לחקור את הנושא על דעת עצמה, במשאבים עצמיים. הענין מגיע גם לבתי משפט ולתביעות דיבה. עשיית הכתבה הביאה אותי בין למסדרוןו צפוף של בית המשפט בפריז, Palais de Justice וגם למסדרונות בית המשפט העליון. ראיתי גם דוחות בליסטיים מפורטים, אנימציות עם הדמיות וגם שיחה מוקלטת מאוד משונה עם הצלם שתיעד את האירוע.
והיה גם את העיתונאי, נשוא הכתבה, שארל אנדרלן. הוא איים שאחרי צאתו לפנסיה יתבע את כולם, כולל אותי. הוא כבר מזמן יצא לפנסיה. התביעה עוד לא הגיעה.
כאז כן עתה, ראיתי קרב בין כאלו שיצירת תודעה ציבורית היא בעיניהם מטרה עליונה, לעומת אלו שחשיפת עובדות ללא משוא פנים היא משימת חיים. אלה ואלה לעולם לא יוכלו לתקשר זה עם זה. צד אחד מחושב, צד אחד תמים.
ועשו את החשבון לבד למי הכוונה במקרה של אבו עאקלה.
ונעבור לקומדיה!
דון ז׳ואן בגליל הוא סרט חדש במאגר, סרט בהפקה של שאדי סרור, שגם משחק בתפקיד הראשי ושל הבמאי נעמן בישארה, שכתב את התסריט.
הסרט, גם בעיני יוצריו, הוא קומדיה קלילה, נטולת היומרות והנפיחות שמאפיינות פעמים רבות סרטים הנעשים באזורנו, ששואפים ללא פחות מלשנות את העולם.
באופן מכוון - ואני מודה שלא שמתי לב לכך בהתחלה, הסרט הוא נטול מדינה: אמנם כל הסרט בערבית, אבל אין בו שמות של ערים ושכונות אמיתיים, אין שלטי רחובות ואין אפילו מספרי מכוניות. יחד עם זאת, זהו אינו סרט מדע בדיוני. הוא מתרחש בשום מקום ובכל מקום. יש בו גם מימד חתרני: יש בו אינטימיות, קללות, עישון מריחואנה בפומבי, נפיחות וגם אישה משוחררת ועצמאית אחת. דברים שקשה למצוא בסרט ערבי (לדברי יוצריו עצמם).
למפיקה הוותיקה והמוערכת אסנת טרבלסי, לשעבר יושבת ראש הפורום הדוקומנטרי, יש הרבה סרטים במאגר. לאחרונה נוספה עוד אסופה. סרטים חברתיים סרטים המתארים סיורים אישיים, אנשים ותופעות ממגזרים מוכרים פחות וגם סרטים עם אמירה פוליטית נוקבת. ביניהם סרט ערבית, שמתאר תרבות שגם אני גדלתי עליה, של הטקסט הישראלי כל כך של צפייה בסרט מצרי בכל יום שישי אחר הצהרים וגם דם חם, בבימויו של ארתור אברמוב, המתאר את המירוץ לפסגת הספורט העולמי בקיקבוקסינג של דניאלה ושל אוהד, תוך שהם מתמודדים במקביל עם מסורות משפחתיות קשוחה ועם עצמם.
נצפה בקטע מתוך דם חם.
מכירים את הביטוי ״הנדסת תודעה״? נעשה בו שימוש מרובה בזמן האחרון.
הסיפור הבא ממחיש אותו פעם נוספת.
מטא, לשעבר פייסבוק, מנסה בכל כוחה למנוע חקיקה שתגביל את פעולתה. אחרי שפנייה ישירה למחוקקים לא עזרה, היא פנתה לדרכים ערמומיות יותר. עומר כביר מדווח בכלכליסט כי תחקיר של וול סטריט ג׳ורנל מצא כי עמותה עלומה מממנת תוכן בכלי תקשורת. תוכן שקורא לא להטיל חקיקה על פייסבוק.
נשמע לכם מוכר? - אתם צודקים. ישראל מלאה בעמותות של ״אזרחים למען…״ ובמכונים שונים שעוטפים פרסומים אינטרסנטיים במילים כמו מחקר, סקר, לאומי, אזרחי, חופש, זכויות וכן הלאה. יש אכן מחקרים וסקרים מאחורי הפרסומים האלה, אבל תוצאת המחקר ידועה עוד לפני נערכו והשאלות בסקרים מנוסחות בצורה מניפולטיבית.
רובנו יודעים או משערים את קיומם של הדברים האלה, אבל מי שממש יצר תחקיר ענק על התשעייה הזו הוא יוצרי הסרט אם יש ספק. למעשה, הוא מבוסס על הספר ׳סוחרי הספק׳. תחקיר הסרט מתאר איך חברות הטבק נטעו במשך שנים בתודעה הציבורית ספק לגבי הנזקים שהסיגריות גורמות. הם גייסו מובילי דעת קהל, מדענים, מנחי תוכניות ועיתונאים כדי לפמפם את התחושה שהוויכוח על הנזקים של הסיגריות עוד לא הוכחו כחד משמעיים.
הם ידעו היטב שהסיגריות מזיקות. מחקרים פנימיים שלהם, שהם גנזו, הוכיחו זאת. אבל הם קנו זמן. הזמן הזה איפשר להם להרוויח מיליארדים, תוך שהציבור והמחוקקים כאחד משוכנעים שמדובר בוויכוח לגיטימי בין מצדדי ושוללי הסיגריות ובעוד אלפי אנשים מתים מנזקי העישון. מה שמרתק בסרט הזה ובספר שהוא מבוסס עליו, הוא התיעוד המדויק והעדויות הפנימיות שמובאות בסרט, המוכיחים שאנחנו כולנו רק כלי משחק.
מכאן חשיבותם הגדולה של סרטים מסוג זה ושל פיתוח של מה שמכונה אוריינות מידע: פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי מסרים שמונחתים עלינו השכם והערב.
האיגרת הזו משודרת על סף חודש יוני ואנחנו משיקים מה שבתקווה יהפוך למסורת: חודש של סרטים על משוררים וסופרים, משוררות וסופרות. יצאנו בקול קורא ספריות ויחידים לערוך הקרנות ולקיים לצידן דיונים ומפגשים.
החודש ייערכו כאלו מבאר שבע ועד מרום גולן. מרמת גן ועד תל אביב.
הירשמו לפסטיבל בקישור הזה
מערך הספריות באוניברסיטת בר אילן היה בין הגופים שנענו לאתגר. מיטל נג׳אתי וד״ר חיה בינוסוביץ יזמו וארגנו שיח לאחר הקרנת הסרט משהו על רוח תזזית, בו ישתתפו חוקרי וחוקרות ספרות מהשורה הראשונה באירוע היברידי שיתקיים ב - 7.6, ח׳ בסיוון, בלובי של מערך הספריות והמידע, בניין 401, אוניברסיטת בר אילן, בשעה 12:00
מה זאת אומרת אירוע היברידי?
המשמעות היא שהשיח ישודר במקביל ובזמן אמת לקהל מקוון. כל שצריך הוא להירשם. בחינם.
גם הספרייה העירונית בבאר שבע נרתמה לענין. צוות הספרייה (אילנית, שלומית וגילי) בחר שלושה סרטים העוסקים במשוררים. הסרטים יוקרנו בימי ראשון בערב במהלך חודש יוני 2022.
האסופה נקראת בין שני קצוות.
ההרשמה כאן
האיגרת הפעם היתה ארוכה מהרגיל, בגלל שהיו נושאים רבים וסרטים רבים. במילים אחרות - צרות טובות.
צפייה נעימה.
כרזת הסרט אדמה יתומהאורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:
מצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.
משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.
- הייתי שומר הראש של היטלר
- מהו אירוע היברידי קולנועי
- אוכלים (הרבה) בסתר
- עוד ועוד: על תרבות הצריכה הישראלית. סקירה
- מעל 700 סרטים בחינם למנויי ספריות
- לחיות עם הסכיזופרניה: כוסות רוח לאבא
- פברואר 2022 - על טנקים, נשים ונוכלים
- איגרת משודרת אוקטובר 2022 - שבי וטראומה
- איגרת משודרת פברואר 2023 - ברצלונה נפרדת מתל אביב
- לב שבור: עליה בתחלואת לב מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל