אלף בית של יצירה זה לקבל אישור מרבנים

החולמותהסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.

המשך קריאה

נחשון וקסמן: דילמת המשא ומתן

נחשון וקסמן, הספירה לאחורמקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.


ב - 9 באוקטובר 1994 עלה נחשון וקסמן על טרמפ בצומת הטייסים. במכונית היו ארבעה חברי ארגון חמאס, מחופשים ליהודים דתיים. במהלך הנסיעה ברכב השתלטו עליו המחבלים, כפתו אותו ולקחו אותו לביר נבאללה שמצפון לירושלים.
ביום המחרת הגיעה קלטת דרישות, בה נראה נחשון כשאקדח מוצמד לראשו והוא מבקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין לשחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. אם הדרישות לא יענו, הוא, נחשון, יוצא להורג.
מדינת ישראל נעמדה על הרגליים בעקבות הידיעות על החטיפה. היו שהתפללו, אחרים קיללו -- אבל מה שבטוח הוא - איש לא נשאר אדיש. הוריו של נחשון היו בדיאלוג מתמיד עם כוחות הביטחון וציפו לכל ידיעה שתבוא, ללא קשר לתוכנה.
במשך כל המתח והחרדה, הדהדה שאלה מוסרית וגם פרקטית קשה מנשוא: האם לשחרר את החייל דרך משא ומתן ולהסתכן בטרור (וכנראה בחטיפות נוספות) מידי המחבלים המשוחררים, או לצאת למבצע חילוץ ולסכן את חייו של החייל החטוף. זו אגב אינה שאלה שרק בישראל מתחבטים בה. בכל מדינה מגיבים אליה אחרת. בארה"ב למשל מקובל להנמיך פרופיל דיון ציבורי, מתוך הכרה בכך שדעת הקהל הלוחצת לשחרור משחקת לידיהם של החוטפים. ברוסיה מתבצעים מבצעים אלימים לחיסול חוטפים, גם במחיר של הרג החטופים. מדינות אחרות מכריזות מראש שלא ינהלו משא ומתן, כדי לנסות ולהרתיע חוטפים.
ובישראל? כמו בישראל, תמיד הכל רגשי, מורכב, טעון, רוחש, מרובה צדדים, דעות והבטים שונים לכל הכיוונים.

אין צד מנצח בדילמה כזו. זהו אינו דיון שיש לו פתרון וההחלטה הסופית מתקבלת ע"י הדרג העליון. אך בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של הלך הרוח בחברה ובתקשורת. הלך הרוח הזה הוא כמו שני מתאגרפים שווי כוחות. בכל רגע נתון נוטה הרוח לאחד הצדדים, אבל כל מהלומה יכולה לשנות את הכיוון.
יצחק רבין החליט על מבצע חילוץ. הוא אמר באותו זמן "אחמד יאסין לא ישתחרר לעולם, הוא ימות בכלא."
המבצע יצא לפועל ערב תום המועד אותו קבעו המחבלים למשא ומתן. החילוץ השתבש ובמהלכו נהרגו נחשון ומפקד כוח החילוץ ניר פורז.

אין ספק שהדילמה תחזור ותעלה בכל פעם מחדש, זהו אינו דבר שמיישבים אותו פעם אחת ולתמיד עבור העתיד, אם כי הטרור המודרני פחתו ופחות שואף לניהול משא ומתן, המאפיין גופי רציונליים, אלא שואף למקסימום הרג בכל מקרה, שכן בעידן הרשתות החברתיות והקושי בצנזורה, צילומי זוועה מהזירה משרתים את מטרות הטרור טוב מתמיד.

לצפיה בסרט

טריילר:

שומרי הלילה של מיואשי העולם

night watchersהחושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.

המשך קריאה

כרומוזום אחד יותר מדי

one chromosome too manyכרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

המשך קריאה

רשימה מצוינת אבל כואבת של סרטים ליום הזיכרון

memorial

צריך להודות: בישראל יוצרים סרטי שכול, שבי והלם קרב ברמה גבוהה ובמספרים גבוהים. אולי הגבוהים בעולם. זו אליפות עולם שאיש לא רוצה להיות בה במקום הראשון.
אז קבלו מספר רעיונות והפניות:

ובכל נפשך - סרט על רס"ן רועי קליין
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/with-all-your-soul-he/582

נחשון וקסמן - הספירה לאחור
סרט המתאר את החטיפה וניסיון החילוץ הטרגי של החייל נחשון וקסמן ז״ל.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/nachshon-waxman-countdown-to-death-he/536

ראיתי ילד השדה - סרט על ערן שמיר, קצין בסיירת צנחנים
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/yeled-hasadeh-he/584

הבית על המים - סרט עלילתי על נפגע הלם/תגובת קרב ומשפחתו
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-house-on-the-water-he/401

ערים בלילה - סרט תיעודי על לוחמים שנפלו בבי. חלקם לקו בהלם/תגובת קרב
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/awake-at-night-pow-doc-he/825

הלכו בשבי - סרט על שבויי גוש עציון בירדן במלחמת השחרור
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/captives-he/518

היומן - סרט עלילתי על טקס הנצחה. אזהרה: סרט מקאברי. אנחנו מאוד אוהב אותו, אבל יש אנשים שעשויים להיעלב.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-diary-he/406

שמח שאתה חי - סרט תיעודי על התמודדות עם הלם קרב במופע תיאטרון מוסיקה
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/happy-you-are-alive-he/499

 

הרובוט שפיטר אותי

 robots 0

החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית. 

המשך קריאה

היומן - הומור שחור ומשובח

the diary posאם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.

המשך קריאה

מוסיקת מטאל - לא מה שחשבתם

אדמה יתומה, סרטו של יוסי קבך
כרזת הסרט אדמה יתומה
אורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:

המשך קריאה

אובר דוס - כשגבר פוגש אישה

נולד לטוסשימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.

היכנסו לעולם חדש

רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
 
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם. 
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.

המשך קריאה

הייתי שומר הראש של היטלר

הרצלאדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.


רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות. 

אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.

חי את העבר

לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.

last witness

אז איך היה להיות ליד היטלר

האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.

ואולי הוא באמת לא ידע כלום

בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד.  כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם. 

הבונקר

מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו. 

ככה נולדים מכחישי שואה

הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.

לצפיה בסרט

טריילר: