אשת כהן - בשבח האיפוק

משונה להיות אישה פשוטה, זלדההסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.


רבקי, צעירה חרדית ונשואה טריה יחסית, נאנסת כאשר היא פותחת את הדלת לזר שמבקש צדקה. על פי ההלכה, היא אסורה במגע עם בעלה הכהן על שום הטומאה שדבקה בה עם מעשה האונס. לפיכך, עליהם להתגרש.

חשוב להבין, ההלכה אינה טוענת בשום רגע (וגם לא הסרט), שהיהדות מאשימה את האישה וקובעת שעליה להיות מגורשת כי נאנסה. אין גם רמיזה שהאישה הביאה זאת על עצמה. אדרבה, מדובר כאן בהשתלשלות טראגית של השתמעויות: על המשמש בקודש (כהן) להיות טהור. הוא לא יוכל להיות טהור אם אשתו טמאה. היא טמאה כי היא נאנסה. לפיכך הם לא יוכלו להתייחד וגם לא לקיים מצוות פרו ורבו. מסקנה: עליהם להתגרש. הדבר דומה יותר להוכחה בגאומטריה מאשר לכתב האשמה כזה או אחר וכך גם מתנהל הסרט: כמו בכרוניקה של רצח ידוע מראש (שגם הוא סובב סביב יחסים אסורים והעונש עליהם), כל הנוכחים בסרט מתנהגים כמי שכפאם שד, עושים הכל כדי לפתור את המצב, אבל גם ברור להם שלא יעזו להמר את ההלכה או למרוד בה.
לפתרון התסבוכת יש סוף טוב מצד אחד, אבל יש לו גם מחיר: אי אפשר לסמוך על עדותה של אשה ולכן נניח כי לא נאנסה. מבחינה אנושית, בית הדין מנע טרגדיה והפרדה של זוג אוהב, אבל לנצחון יש טעם מר בגלל הנימוק.

לצפיה בסרט

טריילר:

הרובוט שפיטר אותי

 robots 0

החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית. 

המשך קריאה

ג'יפסי דיווי - על פלמנקו, משפחה ונטישה

gypsy davyדיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.

המשך קריאה

מוסיקת מטאל - לא מה שחשבתם

אדמה יתומה, סרטו של יוסי קבך
כרזת הסרט אדמה יתומה
אורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:

המשך קריאה

פרלמנט ארוחת הבוקר - פני הקיבוץ המשתנה

breakfast parliamentמשך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.

המשך קריאה

כל האמת על מזון אורגני

 truth about organic 800

האם מזון אורגני בריא יותר? ואם כן, איך נדע שהמזון שאנחנו צורכים הוא באמת אורגני?
הסרט התיעודי 'כל האמת על מזון אורגני' הוא תחקיר מעמיק, הכולל ראיונות עם מדענים מהשורה הראשונה וחקלאים מנוסים בתחום האורגני, בניסיון לענות על שתי השאלות הללו בצורה מהימנה ומקיפה.

המשך קריאה

היומן - הומור שחור ומשובח

the diary posאם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.

המשך קריאה

כך ראינו - חוכמת ההמונים פוגשת היסטוריה

כך ראינוהיסטוריה היא ענין של נקודת מבט. כשהייתי ילד ולמדתי היסטוריה בבית הספר, היסטוריה נראתה לי ולילדים אחרים כמו אוסף של תאריכים, שמות ועובדות יבשות. הכי אוביקטיבי בעולם והכי משעמם בעולם. כשהחלטתי ללמוד היסטוריה כמקצוע מוגבר בכיתה י׳, הורמו הרבה גבות בתמיהה ובלעג.
היינו מעטים (נגד רבים:)): מתוך שכבה  של 360 תלמידים, רק 6 החליטו ללמוד היסטוריה באופן מורחב. אם סגנית המנהלת לא היתה בעצמה מורה שרופה להיסטוריה, לא היו פותחים את המגמה.

חרצתי את גורלי. במקום ללכת לכיתת מחשבים, לכתוב לולאות בפורטרן ובייסיק ולהיות היום אחרי האקזיט השני שלי (או לחלופין מפוטר היי-טק), שקעתי לתוך ההיסטוריה, אם המקצועות ההומניים והנה אני כאן לפניכם, מתחטא בבלוג קולנוע.
ואז גם גיליתי שהיסטוריה היא (א) מרתקת ו - (ב) ענין של נקודת מבט. 
והנה בא הסרט כך ראינו והוכיח לכולם את מה שאני יודע מאז גיל 16.

המשך קריאה

כל האמת על שקרנים

 כל האמת על שקרנים

בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.

המשך קריאה

צילומי ישראל ההיסטורית בצבע מלא

משונה להיות אישה פשוטה, זלדהאני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת.
הצפייה בעיניים פעורות במקומות מוכרים בישראל או במקומות שקראתי או שמעתי עליהם בסיפורים.
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:


לפני שנים הרבה, יצא הבמאי העצמאי אבישי כפיר (היום מנהל סינמטק חיפה) ביוזמה להקמת ערוץ היסטוריה ישראלי טלויזוני. אלו היו הימים בהם ערוץ טלויזיה היה החלום של כל יוצר קולנוע, מעין בית קולנוע פרטי, בו יוכל לשדר את מה שהוא באמת אוהב ומאמין בו וגם לחיות מזה.
אבישי טיפס על הרים וירד גבעות, חצה ימים ויבשות, פגש משקיעים, בנה מצגות ואף הציג אותן, פדה חסכונות ועבר בקיצור את כל דרך החתחתים של כל יזם עם אש בעיניים ואמונה עיוורת ברעיון.
בדרכו לאיתור חומרים ארכיוניים הגיע אבישי לבית משפחה יהודית בארה"ב. למשפחה אמנם אהדה לרעיון הציוני, אך איש מבניה לא חי בישראל. איכשהו, אבישי שמע על תחביבו המוזר של מייסד השושלת, שנפטר כבר מזמן, לנסוע בעולם עם מצלמתו ולתעד כל מה שראה, מאז שנות הארבעים של המאה ה - 20. כאדם אמיד, היתה ברשותו מצלמה צבעונית.
שמו של האיש היה פרד מונוסון. בני המשפחה ידעו על תחביבו אבל מעולם לא ירדו לעומקו. עין ילוד אשה לא שזפה את הצילומים, עד שאבישי לא ירד למרתף וגאל אותם (ואולי זה לא היה מרתף, אבל לא נקלקל סיפור טוב).
אבישי אחז בידיים רועדות את סלילי הצלולואיד, פרש אותם מול האור ולעיניו נגלתה ההיסטוריה של פלשתינה-א"י בפריימים צבעונים, שכמעט לא נראו כמותם עד עצם היום הזה.
הוא רכש חיש קל את הזכויות לארכיון מבני המשפחה התמהים וחזר לישראל.
אט אט הבשילה בו ההכרה שהוא הולך לעשות סרט ולספר את סיפורו המופלא של פרד מונוסון, שהיה בכל מקום בו נחרצו גורלות, התקבלו החלטות והתרחשו אירועים. מונוסון היה מעט אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ וצילם את החורבות, צילם בקפריסין את מחנות המעפילים המגורשים, הוא היה ליד בן גוריון, שז"ר, גולדה, חיים ויצמן ויצחק שדה, הוא צילם את מצעד צה"ל הראשון, את הכותל, את הפלמ"חניקים רוקדים הורה לפני שיצאו לקרב ועוד ועוד. והכל מטעם עצמו, תוך שהוא מכניס את עצמו כמעט לכל סצנה, עומד ומחייך במגבעת ומעיל, נותן לנו לנחש איך הגיע לכל המקומות האלה
אבישי מספר שהרגיש חובה לספר את סיפורו של מונוסון האיש לצד סיפור ההיסטוריה הישראלית והיהודית, המתגלה מתוך הצילומים הנדירים, כאילו היה זה הסכם שנחתם בינו לבין רוחו של האיש.
אני חושב שהסרט מקסים. הוא מיועד לחובבי חומרים ארכיוניים והיסטוריה והוא ירגש את מי שצילומים כאלה עושים לו את זה, ראו הוזהרתם.
אה כן, וערוץ ההיסטוריה הישראלי? הוא לא הוקם מעולם, אבל לא חשוב.

לצפיה בסרט

טריילר: