שלוש מאיות השניה

שלוש מאיות השניהפסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.

הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.

המשך קריאה

כרומוזום אחד יותר מדי

one chromosome too manyכרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

המשך קריאה

נולד לטוס - סיפורו של אחד הטייסים הטובים בעולם

נולד לטוסדני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?

המשך קריאה

מוח גברי, מוח נשי

 מוח גברי, מוח נשי

לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים ביןו נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!". 
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?

Continue Reading

פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים

free flow movieסיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.

המשך קריאה

המלוכלכים - אלימות בבתי הספר כפי שלא נראתה בקולנוע

 המלוכלכים - אלימות בבתי ספר

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

 

פרלמנט ארוחת הבוקר - פני הקיבוץ המשתנה

breakfast parliamentמשך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.

המשך קריאה

יאיר דלאל - עולם של מוסיקה

no jeep camel diedיום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.

יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.

המשך קריאה

מסע מוסיקלי-ישראלי בהודו

i saw giraffes in indiaבשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.

המשך קריאה

צילומי ישראל ההיסטורית בצבע מלא

משונה להיות אישה פשוטה, זלדהאני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת.
הצפייה בעיניים פעורות במקומות מוכרים בישראל או במקומות שקראתי או שמעתי עליהם בסיפורים.
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:


לפני שנים הרבה, יצא הבמאי העצמאי אבישי כפיר (היום מנהל סינמטק חיפה) ביוזמה להקמת ערוץ היסטוריה ישראלי טלויזוני. אלו היו הימים בהם ערוץ טלויזיה היה החלום של כל יוצר קולנוע, מעין בית קולנוע פרטי, בו יוכל לשדר את מה שהוא באמת אוהב ומאמין בו וגם לחיות מזה.
אבישי טיפס על הרים וירד גבעות, חצה ימים ויבשות, פגש משקיעים, בנה מצגות ואף הציג אותן, פדה חסכונות ועבר בקיצור את כל דרך החתחתים של כל יזם עם אש בעיניים ואמונה עיוורת ברעיון.
בדרכו לאיתור חומרים ארכיוניים הגיע אבישי לבית משפחה יהודית בארה"ב. למשפחה אמנם אהדה לרעיון הציוני, אך איש מבניה לא חי בישראל. איכשהו, אבישי שמע על תחביבו המוזר של מייסד השושלת, שנפטר כבר מזמן, לנסוע בעולם עם מצלמתו ולתעד כל מה שראה, מאז שנות הארבעים של המאה ה - 20. כאדם אמיד, היתה ברשותו מצלמה צבעונית.
שמו של האיש היה פרד מונוסון. בני המשפחה ידעו על תחביבו אבל מעולם לא ירדו לעומקו. עין ילוד אשה לא שזפה את הצילומים, עד שאבישי לא ירד למרתף וגאל אותם (ואולי זה לא היה מרתף, אבל לא נקלקל סיפור טוב).
אבישי אחז בידיים רועדות את סלילי הצלולואיד, פרש אותם מול האור ולעיניו נגלתה ההיסטוריה של פלשתינה-א"י בפריימים צבעונים, שכמעט לא נראו כמותם עד עצם היום הזה.
הוא רכש חיש קל את הזכויות לארכיון מבני המשפחה התמהים וחזר לישראל.
אט אט הבשילה בו ההכרה שהוא הולך לעשות סרט ולספר את סיפורו המופלא של פרד מונוסון, שהיה בכל מקום בו נחרצו גורלות, התקבלו החלטות והתרחשו אירועים. מונוסון היה מעט אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ וצילם את החורבות, צילם בקפריסין את מחנות המעפילים המגורשים, הוא היה ליד בן גוריון, שז"ר, גולדה, חיים ויצמן ויצחק שדה, הוא צילם את מצעד צה"ל הראשון, את הכותל, את הפלמ"חניקים רוקדים הורה לפני שיצאו לקרב ועוד ועוד. והכל מטעם עצמו, תוך שהוא מכניס את עצמו כמעט לכל סצנה, עומד ומחייך במגבעת ומעיל, נותן לנו לנחש איך הגיע לכל המקומות האלה
אבישי מספר שהרגיש חובה לספר את סיפורו של מונוסון האיש לצד סיפור ההיסטוריה הישראלית והיהודית, המתגלה מתוך הצילומים הנדירים, כאילו היה זה הסכם שנחתם בינו לבין רוחו של האיש.
אני חושב שהסרט מקסים. הוא מיועד לחובבי חומרים ארכיוניים והיסטוריה והוא ירגש את מי שצילומים כאלה עושים לו את זה, ראו הוזהרתם.
אה כן, וערוץ ההיסטוריה הישראלי? הוא לא הוקם מעולם, אבל לא חשוב.

לצפיה בסרט

טריילר: