פרלמנט ארוחת הבוקר - פני הקיבוץ המשתנה

breakfast parliamentמשך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.

המשך קריאה

נחשון וקסמן: דילמת המשא ומתן

נחשון וקסמן, הספירה לאחורמקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.


ב - 9 באוקטובר 1994 עלה נחשון וקסמן על טרמפ בצומת הטייסים. במכונית היו ארבעה חברי ארגון חמאס, מחופשים ליהודים דתיים. במהלך הנסיעה ברכב השתלטו עליו המחבלים, כפתו אותו ולקחו אותו לביר נבאללה שמצפון לירושלים.
ביום המחרת הגיעה קלטת דרישות, בה נראה נחשון כשאקדח מוצמד לראשו והוא מבקש מראש הממשלה דאז יצחק רבין לשחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. אם הדרישות לא יענו, הוא, נחשון, יוצא להורג.
מדינת ישראל נעמדה על הרגליים בעקבות הידיעות על החטיפה. היו שהתפללו, אחרים קיללו -- אבל מה שבטוח הוא - איש לא נשאר אדיש. הוריו של נחשון היו בדיאלוג מתמיד עם כוחות הביטחון וציפו לכל ידיעה שתבוא, ללא קשר לתוכנה.
במשך כל המתח והחרדה, הדהדה שאלה מוסרית וגם פרקטית קשה מנשוא: האם לשחרר את החייל דרך משא ומתן ולהסתכן בטרור (וכנראה בחטיפות נוספות) מידי המחבלים המשוחררים, או לצאת למבצע חילוץ ולסכן את חייו של החייל החטוף. זו אגב אינה שאלה שרק בישראל מתחבטים בה. בכל מדינה מגיבים אליה אחרת. בארה"ב למשל מקובל להנמיך פרופיל דיון ציבורי, מתוך הכרה בכך שדעת הקהל הלוחצת לשחרור משחקת לידיהם של החוטפים. ברוסיה מתבצעים מבצעים אלימים לחיסול חוטפים, גם במחיר של הרג החטופים. מדינות אחרות מכריזות מראש שלא ינהלו משא ומתן, כדי לנסות ולהרתיע חוטפים.
ובישראל? כמו בישראל, תמיד הכל רגשי, מורכב, טעון, רוחש, מרובה צדדים, דעות והבטים שונים לכל הכיוונים.

אין צד מנצח בדילמה כזו. זהו אינו דיון שיש לו פתרון וההחלטה הסופית מתקבלת ע"י הדרג העליון. אך בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של הלך הרוח בחברה ובתקשורת. הלך הרוח הזה הוא כמו שני מתאגרפים שווי כוחות. בכל רגע נתון נוטה הרוח לאחד הצדדים, אבל כל מהלומה יכולה לשנות את הכיוון.
יצחק רבין החליט על מבצע חילוץ. הוא אמר באותו זמן "אחמד יאסין לא ישתחרר לעולם, הוא ימות בכלא."
המבצע יצא לפועל ערב תום המועד אותו קבעו המחבלים למשא ומתן. החילוץ השתבש ובמהלכו נהרגו נחשון ומפקד כוח החילוץ ניר פורז.

אין ספק שהדילמה תחזור ותעלה בכל פעם מחדש, זהו אינו דבר שמיישבים אותו פעם אחת ולתמיד עבור העתיד, אם כי הטרור המודרני פחתו ופחות שואף לניהול משא ומתן, המאפיין גופי רציונליים, אלא שואף למקסימום הרג בכל מקרה, שכן בעידן הרשתות החברתיות והקושי בצנזורה, צילומי זוועה מהזירה משרתים את מטרות הטרור טוב מתמיד.

לצפיה בסרט

טריילר:

דודי רוצה להיות שחקן, נקודה

stand upדודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.

המשך קריאה

להיות ישראלי, להיות כמו אבי

to be like aviקיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

המשך קריאה

פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים

free flow movieסיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.

המשך קריאה

קללת הזילבר

zilberרועי, מוסיקאי מוכשר, גבר המחפש אהבה ובראש וראשונה בן בצל אביו - אריאל זילבר.
בסרט אני והזילבר יוצא רועי למסע כואב של בירור מה שהוא מכנה "קללת הזילבר" -- אהבת המוסיקה והצבתה במקום הגבוה ביותר בחיים, מעל יחסי אנוש ומשפחה ואולי כנתיב בריחה מהם.

המשך קריאה

שומרי הלילה של מיואשי העולם

night watchersהחושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.

המשך קריאה

המלך, אהובתו והיטלר

 הייתי שם - המלך אדוארד, ואליס סימפסון והיטלר

אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.

המשך קריאה

הייתי שומר הראש של היטלר

הרצלאדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.


רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות. 

אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.

חי את העבר

לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.

last witness

אז איך היה להיות ליד היטלר

האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.

ואולי הוא באמת לא ידע כלום

בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד.  כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם. 

הבונקר

מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו. 

ככה נולדים מכחישי שואה

הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.

לצפיה בסרט

טריילר:

הסיפור שלא יאומן על שרגא ואולה

the art of livingהסרט הכשרון לחיות של אמיר הר גיל מתחיל באופן רגיל יחסית, עד כמה שסרטי דור שני לשואה יכולים להיות 'רגילים': הבן, יוצר הקולנוע, מתעד את אביו, שרגא, שמשפחתו ברחה מעור שיניה מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה, כשאנשי הגסטאפו היו בדרך אליהם הביתה ממש, באופן מילולי.
שנים אחר כך, האב, הקשור בנימי נפשו לגרמניה ותרבותה, עובד כעתונאי עבור עיתון גרמני גדול, כלומר מבלה רבות בגרמניה, כותב בגרמנית ולמעשה חי אותה בתוכו.
השאלה איך אפשר להיות קשור כל כך למקום בו ניסו לרצוח אותך ושבו זיכרון הילדות האחרון שלך מהגן הוא השפלה על ידי הגננת כי אתה יהודי - חוזרת בסרט וצפה בו מחדש ולמעשה הופכת להיות נושאו המרכזי.
כי זאת יש לדעת: האב, שכבר בן 70 פלוס בעת הצילומים, מוצא אהבה מאוחרת בגרמניה: אולה, אישה אצילית ויפה, שאוהבת אותו מאוד ושהיא בין השאר ארית טהורה על פי כל קנה מידה.
אבל רגע, הסיפור אינו רק קשר בלתי יאומן בין ניצול שואה לבת הסטריאוטיפית ביותר של העם הגרמני.
למעשה, הסיפור רק מתחיל כאן.

המשך קריאה